מישהי חדשה התקשרה וסיפרה שהמליצו לה עלי והיא רוצה לתאם פגישה ולבוא עם החבר שלה כדי לחתום על צוואות.
"משהו פשוט", אמרה. "נעשה צוואה הדדית - אני אוריש לו את הרכוש שלי והוא יוריש לי את שלו."
סימנתי לעצמי כוכבית; היא נשמעה צעירה, ולא היה לי ספק שהגב' עשתה שיעורי בית;
'צוואה הדדית' היא מאין חוזה בין בני זוג, בו כל צד מסתמך על משנהו, ואם אחד רוצה לבטלה עליו להודיע על כך בכתב, כדי שהשני יוכל אף הוא לבצע שינויים.
מניסיוני, רוב הזוגות לא ערים להבדל של צוואה הדדית - עליה חלים כללי ביטול נוקשים - מול צוואה רגילה - אותה יכול המצווה לשנות או לבטל בכל רגע בלי לתת דין וחשבון לאף אחד.
כשהשניים התיישבו מולי קיבלתי חיזוק לאינטואיציה הראשונית; הפרש הגילים בין בני הזוג הרומנטי הזה, שמנהלים כבר שנה וחצי זוגיות סוערת, היה בערך 40 שנה, והאפודה האפורה עם המכנסיים החומים מול המיני השחור עם הלק האדום המחישו את ההבדלים.
מהשיחה שניהלנו (אני והיא - הוא בעיקר הינהן או אישר בשפה רפה את דבריה) נדף ריח של בושם נשי מעורב בעושק וניצול, וממצבת הנכסים שנפרסה לפני היה לי ברור שתהיה פה משפחה אחת שתרד מנכסיה (שתי דירות וחסכונות נכבדים) וגב' נחושה ועניה אחת שגילתה את הדרך אל העושר.
"רק כדי שלא יהיה לך ספק אז יש לנו גם אישור מרופא גריאטריה שחתם הבוקר ואישר ש – "מ" כשיר לבצע כל פעולה כולל לחתם על צוואה", אמרה באגביות, כאילו קוראת את מחשבותיי, ושלפה מהתיק את המסמך.
זו הייתה ההזדמנות שלי - הסברתי שגם צוואה הדדית הוא מעשה אישי ואין מקום לשוחח על הדברים בנוכחות היורשת הפוטנציאלית.
היא הבינה את הרמז וטופפה על עקביה בחוסר חשק להמתין על הכורסאות בכניסה.
"שמע", אמרתי לו, "זה הרכוש שלך והרצון שלך, אבל לתת הכול...? הרי יש לך ילדים ונכדים".
הוא חייך נוגות. "אני מכבד את הדאגה שלך לילדים", ענה. "אבל לבנים שלי יש את המשפחות שלהם והעבודה שלהם והחיים שלהם. לפני שהכרתי אותה סבלתי מבדידות איומה. זה התנאי שלה ואני לא רוצה להישאר לבד".
החרשנו יחד לזמן מה.
"אני אבין אם אתה לא תרצה לעשות את זה", הוא אמר לבסוף. "רק שתדע שהיא כבר קבעה למחר עם עוד עורך דין ואמרה לי שאם תהיה בעיה איתך נעשה אצל השני."
ומה אתם הייתם עושים?
