אודה ולא אבוש; אני לא אוהב להטיל עיקולים על רכושם של אנשים פרטיים.
ההוצל"פ מעניק כוח גדול למי שמייצג זוכה (לפי פסק דין או שטר חוב) והאפשרות הפשוטה ביותר היא לשלוח כאלו שיצלצלו בבית החייב בארוחת הערב, ינפנפו בצו עיקול, ויעמיסו על הטנדר את הטלויזיה מהסלון, את האופניים של הבת ואת הנניטנדו של הילד.
את החוב זה לא יחזיר, אבל אפקט ההרתעה גדול ורבים מהחייבים רצים אחרי אירוע טראומטי כזה להגיע להסדר כספי. את הצלקות שנחרטות בנפשם של בני המשפחה אפשר רק לדמיין.
אבל מה שאני אוהב או לא אוהב זה לא העניין פה, כי כדרכן של דילמות, הן מציגות עצמן בטיימינג משלהן ודוחפות לך את זה ישר לפרצוף – ועוד בערב יום כיפור.
"לא מעניין אותי כלום", אומר לי "י" בזעם כבוש. "לא שיש לו עכשיו 3 ילדים קטנים, לא שהוא חזר לארץ ומרוויח בעבודות שמירה 5,000 ₪, ולא שזה תיכף כיפור. 23 שנה אני מחכה שהוא ישלם לי את החוב הזה ואני לא אוותר לו על שקל".
קשה לשפוט את "י". לפני 23 שנה ניהלתי עבורו משפט ארוך שבסופו חויב "ע" לשלם לו כמה עשרות אלפי ₪.
אלא שמיד אחרי פסק הדין עזב "ע" את הארץ מבלי לשלם שקל, הקים משפחה במקסיקו ועקבותיו אבדו. כעת גיליתי בבדיקה שגרתית שהוא שב לארץ הקודש, שכר דירה צנועה בצפון, ומנסה להקים פה חיים חדשים.
והחוב כבר טפח בינתיים ליותר מ – 150,000 ₪.
טופס הבקשה לביצוע עיקולים שהורה לי "י" הזועם להגיש להוצל"פ כבר שוכב אצלי על השולחן מספר ימים, ממתין להגשה.
ובינתיים מתקוטטות להן מעל לראשי האחריות המקצועית עם מוסר הכליות, החמלה עם הצדק והכעס עם הסליחה.
גמר חתימה טובה!
