על הקו עורכת דין: "אני שולחת לך חברה טובה שלי. היא טיפלה בנאמנות בדוד שלה, ואחרי שהוא נפטר פתאום צצה איזו צוואה מפוקפקת שהדירה עוברת לשלושת האחים שלה, והיא מקבלת רק איזה ציור עלוב".
מבחינתי משמעות ההפניה היא שאני צריך לספק תוצאות טובות לא רק ללקוחה אלא גם לעורכת הדין שהמליצה עלי. חלק מהתיקים שלי הם דרך הפניות של קולגות וחשוב לי לשמור על הערוצים האלו.
"אני בהתחלה דיברתי עם האחים וכבר הכנתי הסכם שכולם מתחלקים שווה בשווה בעיזבון", היא המשיכה, "אבל בסוף הם התחרטו, אמרו שזה מה שהדוד רצה, וכבר הגישו את הצוואה לקיום. כפויי טובה, לא מעניינת אותם אחותם."
"האחים שלי הם בני זונות", אמרה לי "א" בתסכול, "הם לא שמו על הדוד שלהם ואני לא מבינה איך את הדירה המסכנה שלו בבת-ים הוא הוריש להם ולי השאיר רק איזה ציור שמן מעפן שתלוי במטבח. אני מבקשת שתעשה הכול כדי לבטל את הצוואה, שגם אני אקבל משהו."
התבוננתי בצוואה שכתב הזקן ביד רועדת; הייתה חתימה, היה תאריך, היו ת.ז של כולם ולא ניכר בלבול כלשהו.
הצוואה הזאת היא תעלומה, חשבתי לעצמי. למה שהדוד יבחר לקפח דווקא את האחיינית האהובה עליו? מה אני מפקשש פה?
סיכמנו על שכר הטרחה שלי וקבענו שאודיע לה מתי היא יכולה להגיע לחתום על מסמכים שאכין לצורך פתיחת הליך התנגדות מול האחים.
בבית סיפרתי לאשתי. "לפחות הציור יפה"? היא שאלה בחיוך, פוזלת בחצי עין לטלוויזיה.
"מה את רואה?" שאלתי. "איזה תכנית בבי.בי.סי על אוצרות בעליית הגג", ענתה. "לא תאמין מה האנגלים האלה מוצאים בבוידם ..."
{בוווםם סירנות ופיצוצים}
השעה הייתה 21:00 בערב אבל הסקרנות הרגה אותי וסימסתי ל – "א" אם במקרה יש לה צילום של הציור שהיא יכולה להעביר לי בווטסאפ. "בבקשה, תהנה" היא כתבה לי בציניות והעבירה.
שלחתי מיד בווטסאפ לחבר שמתעסק באומנות. "כמה זה שווה לדעתך"? שאלתי והלכתי לחמם משהו במיקרו.
שמתי על 2 דקות ועוד לפני הצפצוף רטט הסלולארי: "תגיד אתה רציני?!"
מכאן כבר התגלגלו העניינים מהר.
כדי להיות בטוח אספתי למחרת את המפתח לדירה ונפגשתי שם עם החבר, שהביא מעריך מקצועי לציורי שמן.
המומחה מסר שמדובר ביצירה מקורית של צייר צרפתי נודע, ששווה מעל 500,000 €.
יותר מכל הדירה.
עכשיו כבר היה ברור שהדוד מצא דרך לצ'פר בסטייל את אחייניתו ובטח שאין סיבה להתנגד לצוואה, אבל הייתה לי דילמה קולגיאלית; לא רציתי לספר ללקוחה ובכך להעמיד את עורכת הדין שהפנתה אותה אלי באור שלילי; היא הרי דחפה בהתחלה לפשרה שוויונית.
התקשרתי לעוה"ד (שוק טוטאלי) וסיכמנו שהדברים יבואו ממנה - היא תדבר עם "א" ותמליץ לה לקבל שמאות לציור.
אחרי כמה ימים "א" התקשרה: "אני ממש מתנצלת, אבל החלטתי לרדת מכל הסיפור הזה. לעורכת הדין שהפנתה אותי אליך הייתה הברקה מדהימה; לקחנו את הציור למומחה והתברר שהוא שווה יותר מכל הדירה! היית מאמין!!!", אמרה ומיהרה לסיים את השיחה.
ליום הכיפור הזה אני כבר מסודר, חשבתי לעצמי.
