שותפויות עסקיות הן עניין טריקי; כמו נישואין הן מתחילות בהבטחה גדולה, אבל רבות מהן מסתיימות בפיצוץ.
השותפים האלו היו חברים, והגיעו אחרי 10 שנים למצב קטטוני עד שכבר לא יכלו להסתכל האחד על השני; סלידה ואיבה נוראית בה פוגשים בדר"כ רק במסדרונות בתי המשפט למשפחה ובעימותים בין מתמודדים אמריקאים לנשיאות.
לפני שהגענו לביהמ"ש נערכה פגישה בניסיון להגיע לפשרה. אנחנו הצענו לחלק את נכסי השותפות חצי חצי אבל הצד השני ביקש נקמה וניצחון, ולא עמד לו יועץ נבון.
למעשה המצב היה כל כך טעון עד שהצדדים הסכימו ללכת על הליך לפי סעיף 79א לחוק בתי-המשפט, כלומר הכרעה על דרך הפשרה לפי כתבי הטענות שכל צד יגיש.
היתרון הוא שבמקום לנהל משפט אמוציונלי ארוך, מייגע ויקר, כל צד מגיש לביהמ"ש את טענותיו וראיותיו והשופט מכריע באופן מהיר וללא חקירות ועדים.
"אני מורה לעורכי הדין לכתוב את הטענות בקצרה", התרה בנו בדיון השופט קצר הרוח. הוא בן 73 שנתקע 30 שנה בבימ"ש השלום בלי להתקדם, וברור לי שהסכסוך העסקי הזה מעניין אותו כקליפת השום.
"מי שלא יכתוב בצורה תמציתית ויגיש לי מגילות, אני אחזיר לו את המסמכים לתיקון ואחייב בהוצאות", הוא מכתיב לקלדנית, וכצופה פני עתיד מקמט את מצחו ומזעיף אלינו פנים מרירות מעל למשקפים עבים.
וינסטון צ'רצ'יל כבר אמר בעבר כי "נאום טוב צריך להיות כמו חצאית של אישה; מספיק ארוך בשביל לכסות את העיקר, וקצר מספיק בכדי להיות מעניין".
אני סבור שכך גם כתב טענות. מאידך, רבים מעמיתי דווקא אוהבים להאריך בדברים וכבר ראיתי לא אחת בחיי תביעות גדושות עד זרא בטיעונים החוזרים על עצמם ומתישים את היושב בדין, עד שמרוב עצים, וכאלה.
זה עושה רושם על הלקוחות וקל יותר לגבות שכר טרחה על כתב תביעה של 70 עמודים לעומת כזה שמחזיק 7 בלבד, אבל השופטים שונאים את החפירות האלו ואין בינם לבין הצלחה במשפט דבר וחצי דבר.
נאמן לצ'רצ'יל ולהנחיות השופט, דייקתי את טענותיו של מרשי, הידקתי אותן לשבעה וחצי עמודים מנומקים כדבעי, צירפתי מספר נספחים להוכחת נקודות עיקריות התומכות בטענה לחלוקה שוויונית של נכסי השותפות, והגשתי במייל לביהמ"ש ולקולגה מהצד השני.
"אני מוציא לך את החומר שלנו עם שליח", עדכן אותי הקולגה, ותוך שעה נחתה על שולחני בקול חבטה עזה חבילה המחזיקה ב – 127 עמודים של טענות ועוד מספר דומה של נספחים עם מאות צילומי ווטאספ ומיילים שהצדדים החליפו ביניהם בתקופה הרעה שלהם, המוכיחים כלום ושום דבר.
לקח לנו 3.5 ימים לעבור על המסמך המייגע ולערוך לשופט רשימה מסודרת ובה פירוט של מאות סעיפים החוזרים על עצמם בניסוח שונה, והגשתי בקשה לפסול את כתב הטענות ולחייב בהוצאות.
הטירלול הזה עלה להם 10,000 ₪ בתשלום ללקוח שלי ובעוד 10,000 ₪ ששולמו לקופת המדינה.
השופט הנזעם הקציב להם 14 ימים להגיש כתב טענות מתוקן שלא יעלה על 8 עמודים, מה שהוביל לשיחת טלפון שהתקבלה מהקולגה החפרן, שחשש מחרונו של השופט (או מהזמן שייקח לו לתקצר), וביקש בדחילו ורחימו לבדוק האם ההצעה הראשונית לסגור את העניין ב-50:50 עדיין על הפרק.
"במלחמה - הכרעה. בתבוסה - מרי. בניצחון - רוחב לב. בשלום - רצון טוב" - עניתי לו בציטוט של צ'רצ'יל ואישרתי את בקשתו.
אבל הוא לא הבין על מה אני מדבר ונראה היה שאחרי 127 עמודים כבר לא נותר בו כוח לשיעור היסטוריה.
