"אני לא מוכן שהשף הזה והצוות שלו יישארו עוד רגע אחד במטבח שלי", התרגז מנהל המלון.
"זו המלצרית השלישית שמתפטרת בחצי שנה כי הוא שולח ידיים. הוא מצפצף עלי, מגיש בתפריט מה שבא לו, מתחצף לאורחים ומתעלל בצוות. אני רוצה אותו בחוץ באופן מידי".
העניין שהשף (עם הסו-שף שלו וצוות הטבחים) הוא לא עובד של המלון אלא פרי-לנסר (עצמאי), ויש לו ולצוות חוזה לעוד חצי שנה.
"להעיף אותם בלי הליך משפטי זה עניין בעייתי", אני אומר למנהל.
"אני אטפל בהעפות ואתה בבעיות", הוא עונה לי ומוציא לשף מייל בטורים גבוהים שאין לו ולטבחיו מה להגיע מחר בבוקר למטבח של המלון ושייקח אתו בערב את הסינר וסכין-השף שלו, כי ההסכם אתו מבוטל וחברת השמירה קיבלה הוראה שלא להכניס אותם בבוקר ללובי.
אחה"צ מעדכן אותי מנהל המלון שהמלחמה החלה: "ממה שאני יודע", הוא אומר לי, "הם פנו לבית המשפט בבקשה למתן צו עשה בהול להכניס אותם למטבח. אני מבקש שתבוא ותטפל בזה".
בשעה 3:00 לפנות בוקר סיימתי את ההכנות לקרב ועליתי לחדר שסידרו לי במלון לשים את הראש. שעה וחצי מאוחר יותר העירה אותי הדפיקות בדלת החדרנית המבוהלת, שהודיע שמתחוללת מהומת-אלוהים בלובי ושקוראים לי למטה.
איטס גיים טיים!
בכניסה, כפי שהוריתי להם, חסמו בנחת את הדלת בגופם שני השומרים המכונים 'איגור הגדול' ו'איגור הקטן'. הקטן שוקל 95 וביחד הם 220 של ק"ג רוסי, וכידוע הק"ג הרוסי שוקל יותר מהרגיל.
בחוץ התגודדה חבורה מעוצבנת שמנתה כ – 10 אנשים הכוללת את השף והטבחים, שני שוטרים במדים, ואת עורך הדין שלהם שנפנף בשמחת-ניצחון בחבילת מסמכים מקומטים.
"אף אחד לא נכנס למלון לפני עורך דין מסכים", אומר איגור הקטן במבטא של אביגדור ליברמן, וזז טיפה הצידה גם כדי להכניס קצת אוויר ולשחרר את הוואקום שנוצר בלובי מהחסימה וגם כדי לאפשר לי להשתחל ביניהם קדימה.
עכשיו אני עומד מול ה - Quarter Back (הקולגה) מהקבוצה השנייה, שמשני צדדיו כבר תפסו את מקומם שני ה -Running Back (השוטרים) ומאחור הסתדרו כמו בפוטבול צוות השף והטבחים.
לרגע השתררה דממה מתוחה וסוריאליסטית, כאשר כל צד בוחן את יריבו, ומחשב את דרכי ההבקעה/ההגנה האפשריים, ואיגור הגדול אפילו מניח מאחור על כתפי יד כבדה ומרגיעה, כרומז שה- Defensive Tackle מוכנים להסתערות.
"יש לי פה צו חתום על ידי שופט תורן מהלילה שמורה לכם להכניס את השף והצוות שלו למלון ולמטבח באופן מידי, עם הנחיות למשטרה לסייע בכך", אזר-עוז לבסוף הקולגה ומסר לי את המסמכים, כשהוא פוזל בחשש לכיוון האיגורים.
בדקתי את הצו ופניתי לשוטרים; "אני רוצה כמה דקות עם עורך הדין והשף", אמרתי. "שאר הצוות מוזמן להיכנס. הכנו לכולם כיבוד על הבר".
בשעה שהשוטרים והטבחים עסוקים בקפה חם וקרואסונים פניתי עם השף ועורך דינו לחדר צדדי עליו סודרו מראש המסכמים שהכנתי.
דחפתי לכיוונם ערמה של תצהירים חתומים על ידי כמה מלצריות המפרטים שורה של אירועים גסים / מעליבים / סקסיסטיים בהם היה מעורב השף וכן אוסף של תלונות שהצטברו בהנהלה מאורחים שנפגעו מהוד-טבחותו.
הם עיינו בשקט בתצהירים ובמכתבים וכשסיימו מסרתי להם 'הסכם ביטול התקשרות' שכבר היה חתום ע"י מנהל המלון, וכלל סעיף של סודיות האוסר על הצדדים לגלות את הסיבות להיפרדות.
"תל אביב היא עיר קטנה ואם ננהל משפט כל הלכלוך ייצא החוצה", אמרתי לשף. "לפי הצו אתה יכול לעלות למטבח עכשיו ולהתחיל להכין את ארוחת הבוקר, אבל המלון ינהל נגדך מאבק משפטי והמלצריות נחושות להעיד. יש לך פה הזדמנות לצאת בשקט ולשפר את דרכיך. לפעמים צריך לדעת לוותר בזמן".
טאץ-דאון!
עורך הדין עוד ניסה לומר משהו, אבל השף לא המתין, חתם על ההסכם ויצא מהמלון כשצוותו אחריו, וכשעיני החדרניות והמלצריות, שהגיעו למשמרת הבוקר, מלוות אותם בתחושת הקלה.
את הדייסה הזו שבישל והקדיח, אכל השף לבדו.
