בהיתי בתדהמה בשלושה כרכים עבי הקרס עטופים יחד בגומיה אדומה, שהניחה לפני עורכת דין צעירה מפרקליטות מחוז צפון. "יש פה טעות", אמרתי לה. "אני ביקשתי לראות את חומר החקירה בתיק של "ש" שמיוחסת לו תקיפת קטין. מה שהבאת בטח שייך לאיזה חקירת רוצח סדרתי".
"שום רוצח סדרתי", חייכה הפרקליטה. "יש פה את הדוח של חוקרת הילדים, ועוד עדויות שנאספו. כשמדובר בקטינים עושים אצלנו עבודה רצינית", אמרה כשהיא סוגרת אחריה את הדלת.
הרגשתי כמו ב'נשל הנחש' של מאיר אריאל, וזמזמתי לעצמי מבלי משים "לך תצא מזה עכשיו, איך תצא מזה עכשיו...".
הרי אני לא פליליסט, נזפתי בעצמי. בסך הכול רציתי לעשות טובה לחבר ילדות שהסתבך באיזה אירוע משפחתי איזוטרי שיצא מפרופורציות, ועכשיו כיצד אוכל להסביר את כישלוני?
חצי שנה קודם לכן התקשר אלי "ש" וביקש את עזרתי בשינוי רוע הגזירה; אמנם התיק שפתחו לו בגין תקיפת הבן של אשתו (מנישואין שניים) נסגר, אולם זאת לא כתוצאה מהעדר אשמה אלא מחוסר ראיות.
אני מכיר את "ש" מילדות. אדם עדין וערכי שאין שום סיכוי שנהג באלימות כלפי בני ביתו. "יש לנו ביחד 6 ילדים, וכולם גרים בבית של 60 מ"ר בקיבוץ", הסביר. "זה בית מכיל, פתוח ואוהב", הוסיף את מה שידעתי.
"באותו היום הבן של אשתי חטף קריזה היכה את אחותו, אשתי התערבה ואז הוא דחף אותה והתחילה מהומת אלוהים. אתה מכיר אותי, בקושי 160 ס"מ על 60 ק"ג, אז חיבקתי חזק את הילד שלא ירביץ לשאר הבנות וגררתי אותו לחדר-המקלחת, שיירגע".
"עד פה זה נשמע כמו מקרה משפחתי סטנדרטי", אמרתי. "איפה הקאץ'?". "הילד סיפר לאבא שלו, הגרוש של אשתי. הגירושין לא טובים, אז האבא עשה מזה צימס במשטרה, שלחו חוקרת שגבתה עדויות מכל המשפחה וכתבה דוח מופרך של ארבעים עמודים, ובסוף נתקעתי עם רישום פלילי, וכתם שאני לא צריך ולא מוכן להשלים עמו."
הבקשה הראשונה שהגשתי נדחתה על ידי פרקליטות המחוז הצפוני. הם כתבו איזו תשובה דיפלומטית וארוכה, שהתרגום שלה לעברית הוא משהו כמו – 'החוקרת עשתה לעצמה כסת"ח, ואנחנו רוצים לכסת"ח את עצמנו, אז תעזוב אותנו באמאש'ך.'
"יותר קל לסגור את תיקי ביבי מאשר לשנות עילת סגירה בתיקי קטינים", יעץ לי לוותר פליליסט ידוע. עכשיו כבר ממש התרגזתי, ואין כמו קצת כעס טוב כדי להוציא ממני את המיטב.
הגשתי ערר. הלכתי עמוק למקורות ונתליתי באילנות גבוהים; סופר נני ופרופ' רולידר - שני האורקלים, אבות המזון של כל הורה שוחר חינוך. הבאתי ציטוטים ואסמכתאות ממאמרים של השניים על הצבת גבולות, על חיבוק כדרך להרגעה, על כבוד הדדי. טענתי בלהט של צדקת אמונה כי כל הורה נתקל לא פעם בצורך להרים קול על מנת להישמע, ליצור מגע על מנת לסיים ריב אלים, או במילים אחרות – לחנך!
הפרקליטות ישבה על המדוכה חצי שנה, ולהלן תגובתם כלשונה:
"הריני להודיעך כי המשנה לפרקליט המדינה, מר אלי אברבאנל, בחן את פנייתך, עיין בחומר המצוי בתיק החקירה, בהמלצת הגוף הסוגר ובחות הדעת שהוכנה בלשכתו, והחליט לקבל את בקשתך, ולהורות על שינוי עילת הסגירה בתיקים שבנדון לחוסר אשמה. "
בום!
מעטים הם רגעי הסיפוק בחייו של עו"ד; זכיה בתיק או עסקה מוצלחת הן תמורות שטעמן המתוק חולף במהרה.
מהתיק הזה לא ראיתי שקל, אבל את מבע-עיניו של "ש", שהישיר אלי אחרי שהצגתי לו את המכתב, אשא בליבי עוד זמן רב.
