(פירוש: גַּעֲגוּעִים עַזִּים וְכִסּוּפִים עַל הַבַּיִת, הִתְרַפְּקוּת עַל זֵכֶר הַיָּמִים שֶׁעָבְרו)
"אני מצטערת שזה לוקח כל כך הרבה זמן, אבל חשוב לי שהכול יתחלק בצורה שוויונית בין ארבעת הילדים", אמרה לי א', כשהיא מוחקת בעיפרון ומעבירה מעמודה לעמודה פרטי רכוש שונים, ומסמנת שמות ליד רשימה ארוכה של תכשיטים, ציורים, פסלים וספרים.
המתנתי בסבלנות עד שסיימה והרימה ראשה. "מה לגבי הבית במושב?", שאלתי.
"חשבתי על זה הרבה", השיבה. "הבית הזה הוא העוגן של המשפחה ולא הייתי רוצה שהוא יימכר לזרים אחרי מותי. זה הבית שהילדים גדלו בו, המקום בו כולנו מתכנסים בשבתות וחגים, ועכשיו על העץ הגדול בחצר, עליו טיפסו פעם הילדים, כבר משחקים הנכדים. הייתי רוצה להכניס בצוואה הוראה שמישהו מהם ימשיך לגור שם".
אני מכיר את הנטייה הזאת להיצמד לרכוש; זה רומנטי ונוסטלגי אבל זה לא תמיד מתאים ליורשים וגם מעיד על קושי לשחרר ועל ניסיון להמשיך ולשמר שליטה מהקבר.
"תראי", אמרתי לה בעדינות, "את הילדים אני הרי מכיר. כולם מסודרים עם משפחות ודירות בעיר, והצעיר בכלל לא גר בארץ. אם את רוצה שמישהו ימשיך לגור בבית, זה אומר שהוא יצטרך לשלם שכירות לשאר האחים, או לקנות את חלקם, ולא תמיד זה מתאים. אולי נשאיר להם גם את אפשרות למכור ולהתחלק בכסף?"
זה לקח לה זמן אבל בסוף הגענו לפשרה ולפיה היא תצווה את הבית לארבעתם בחלקים שווים ולא תגביל את מכירתו, אבל תשאיר מכתב אישי בו היא מבקשת שהילדים יעשו מאמץ להשאיר את הבית במשפחה.
אחרי ה – 30 זימנתי אלי למשרד את הילדים כדי לעבור ביחד על הצוואה ולמסור להם את המכתב עם הבקשה לגבי הבית.
האווירה הייתה נינוחה, בכל זאת א' נפטרה בשיבה טובה, והילדים כולם בקשרים טובים.
הקראתי להם את המכתב של אימם ומסרתי להם עותקים ממנו.
הם החליפו ביניהם מבטים נבוכים. "אנחנו יודעים שאמא הייתה מאוד נוסטלגית לגבי הבית", אמרה לבסוף הבת, "אבל אנחנו כבר דיברנו בינינו והחלטנו למכור אותו, ולמעשה כבר קיבלנו הצעה ממישהו מהמושב שרוצה בשביל הבן שלו. נשמח אם תוכל להכין חוזה ולטפל בעסקה".
התנצלתי בלב כלפי א'.
החיים ממשיכים.
