"רק שניה", עצר את השיחה עורך הדין מהצד השני; "אתה זיו שפר של "מיומנו של עורך דין?"
הסמקתי חזרה.
"איזה קטע!", הוא המשיך, "אנחנו פה במחלקה המשפטית של הבנק 7 עורכי דין וכולם קוראים נאמנים שלך. מה אתה צריך? שטרי משכנתא? אין בעיה, זה בדר"כ לוקח איזה שבועיים אבל בשבילך עכשיו אני מטפל. תגיד ללקוח שלך שזה יהיה מוכן בסניף מחר בבוקר".
מכיוון שסיפורי מתפרסמים גם בקבוצות משפטיות מכובדות כמו "עורכי הדין בישראל - הבמה המרכזית" ו - "ליטיגציה עורכי דין ועו"ד", קורה לא אחת שאני נתקל בקולגה שמנוי על קהילת קוראי המצומצמת (אבל האיכותית!) - דבר שנעים לגלות וגם משרה על השיחה אווירה קלילה ונעימה.
אבל אין ספק שלשיא שלי הגעתי השבוע; אחרי דיון בשלום-ת"א, עם החליפה והכול, נכנסתי עם לקוח לבית קפה כדי לדסקס דברים.
למען האמת, היה דיון קשה; השופטת לחצה על הצד שלנו להסכים לפשרה ואיימה בהוצאות ונאלצתי להיכנס איתה לעימות חזיתי.
"אל תתרגש מזה", אמרתי לו. "תמיד השופטים מפעילים בדיון הראשון לחץ להגיע לפשרה. יש לנו תיק חזק. נלך עם האמת שלנו עד הסוף וננצח".
אבל כל האירוע ערער את הבטחון שלו וראיתי שהוא קצת בדאון. ואני לא אוהב שהלקוחות שלי בדאון.
את החשבון הביא מי שהציג את עצמו כבעל המקום. "שמעתי קצת את השיחה שלכם", הוא אמר לי, "וגם זיהיתי אותך מהתמונה בפייסבוק. אני מחכה כל שישי אחה"צ לסיפורים שלך, ואפילו כבר יצא שדבר או שניים מהעצות והמסקנות יישמתי בעצמי, אז בעצם זו הזדמנות בשבילי להודות לך. והחשבון של שניכם הוא און דה האוס".
האירוע הנחמד הזה עורר לחיים את הלקוח (הוא לא הכיר את התחביב המוזר שלי לכתוב סיפורים) וראיתי איך באחת הוא מתיישר ומזדקף בכיסא ומתמלא בחזרה בתקווה ואמונה (או שהוא פשוט שמח לא לשלם).
בארוחת הערב סיפרתי את הסיפור בגאווה לאשתי ולבנות. "רק תדעו שאתן גרות בבית עם סלב, ואני דורש מהיום יחס בהתאם", ניסיתי את מזלי.
לא נרשמה התרגשות.
"אבוש, אתה חיי בסרט", אמרה לי הקטנה, והלכה לחדר שלה לצ'אט או טיקטוק או אינסטה - מה שזה לא יהיה.
"מצטערת, אני חייבת לרוץ, כל החברות כבר פה בחוץ", קפצה האמצעית ונעלמה.
אבא אני אעזור לך אחרי המקלחת", נטשה הגדולה באלגנטיות, ואשתי (המורה) פרשה הצידה לשיחה צפופה מאיזו אמא מודאגת (עניין ממוצע של 45 דקות).
נאנחתי והתחלתי להוריד לבד את הכלים מהשולחן ולהכניס למדיח.
לא קלים הם חיי הסלבס.
