כל מי שקרא בילדותו את "מקס ומוריץ" זוכר ודאי שאופים הם לא פראיירים. אז קבלו סיפור אמיתי על אופה נחוש:
"גם טיב טעם עם כל הטרפה שלהם לא תעצור אותי אחרי שהשקעתי במאפיה הזאת 2 מיליון ש"ח" סינן בזעם האופה, כשהוא מנגב ידיים בסינר מוכתם ומשאיר בכניסה למשרדי שובל דק של אבקת קמח לבן.
"הם מנסים למנוע ממני לפתוח את המאפיה שלי", הוא הסביר, מניח על שולחני חבילה עבה הכוללת צו מניעה זמני וכתב תביעה.
"התנורים כבר נרכשו, חדרי הקירור הותקנו, מערכות הנידוף והאוויר חוברו. אני אוטוטו פותח. מה זה עכשיו צו המניעה הזה?" קונן האופה בתוגה.
התבוננתי בידיים הגדולות ובאצבעות העבות ("אני לש לחם מגיל 14"), בכתמי השמן והשמרים על המכנסים, ובשאריות הבצק על מסמכי התביעה, וידעתי: זאת ההזדמנות שלי להגן על החלש, לנקום את נקמת האופה, ועל הדרך גם לקבל גישה חופשית למכונת הלחם, אותה זכרתי בערגה מפינת חדר האוכל בקיבוץ ילדותי.
לדיון בבקשה לצו המניעה הגעתי חמוש באידיאלים של חוק יסוד חופש העיסוק וב - 19 שנות נסיון, ומלווה באופה אחד עצבני עם חולצה מוכתמת בקינמון וכתמי שוקולד (התעקשתי על זה בשביל האווירה והריח).
טיב טעם, מצידה, הציגה נבחרת שלמה ומעונבת, על שלל עוזריהם ומתמחיהם.
איך זה נגמר, אתם שואלים? ובכן, מוזמנים לעבור ב'מאפיית המשפחה', ברמת החייל (צמוד לסניף הדגל המיתולוגי של טיב טעם) ולהתכבד בקפה ומאפה.
ותגידו שעו"ד שפר שלח אתכם. אולי יתנו לכם להפעיל את מכונת הלחם.
