"אני לא מקנא בשופט", לחש לי, ובצדק, המתמחה שישב לידי במהלך הדיון המי-יודע-כמה בתיק.
ליבו של השופט הזה במקום הנכון, וניכר שהוא עושה שמיניות באוויר כדי להצליח ולהגיע לתוצאה החומלת, האנושית וההוגנת במקרה העצוב הזה. אבל מה לעשות שהחוק קובע אחרת?!
הסיפור פה מתחיל בנישואין רעים, בילדים שהוזנחו על ידי אביהם, ובאם - אישה אמיצה שהחזיקה את המשפחה בשיניים.
במשך שנים היא התחננה לגט, ולבסוף נעתר הבעל-הסרבן והצדדים חתמו על הסכם ובו נקבע שהעסק (הכושל) יישאר של הבעל והדירה תיוחד לאשה (החצי של הבעל יעבור על שמה).
"העסק תמיד היה שלו ובשבילו בלבד", היא העידה בדיון. "הוא טס הרבה לחו"ל, נסע במכוניות מפוארות והזמין לקוחות למסעדות יוקרה, אבל כלום מזה לא זלג למשפחה. את המשכנתא, הקניות בסופר, והמחברות לילדים אני שילמתי משתי משרות."
לפעמים גירושין הם רק שער הכניסה לגיהינום, והתברר ששנה וחצי אחרי הגט הכריז הבעל על פשיטת רגל, כשהוא צובר חובות לבנק במאות אלפי ₪.
עכשיו, שימו לב, פה מגיע הפאנץ': סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל קובע כי כל פעולה של העברת נכסים (כולל במסגרת הסכם גירושין) שאירעה עד שנתיים לפני פשיטת הרגל, בטלה!
בום!
עורך הדין שמונה מטעם הבנק לכנס את נכסי הגרוש ולמוכרם הטיל עיקול על הדירה והגיש בקשה לביהמ"ש לפנות את האשה והילדים ולמכור את הדירה לכיסוי חובות הבעל.
והנה לכם אמא ושלושה ילדים קטנים שעומדים להיזרק לרחוב.
כעת, המשימה שלי פה היא לשכנע שבעצם מדובר על חלוקה הוגנת של הרכוש ולא על הסכם גירושין פיקטיבי, שבא להבריח את מחצית הדירה של הבעל לאשתו.
אבל מה לעשות כאשר (א) העסק מעולם לא היה רווחי - אז למה שהיא תקבל את הדירה? (ב) הגרוש מתנהל כמו גייס חמישי ו- 'דאזנט גיב א דאם' אם הבנק יעקל לגרושתו וילדיו את הבית; מבחינתו המטרה היא לקבל 'הפטר' ולהתנקות מחובותיו.
אחרי כל ניסיונות הפשרה, החקירות, הצעקות, הבכי והתחנונים ברור גם לשופט מי הטובים (האישה והילדים) מי הרעים (הבעל והבנק) ומה אומר החוק היבש (שהבנק אמור לנצח בהליכה).
בינתיים קבלו ניוז-פלאש: תפקידו הראשון של השופט הוא לפרש את החוק. עשיית הצדק תבוא רק לאחר מכן.
אז תגיד לי, שף רושפלד, איך מכל הפרודוקטים האלו מבשלים מנה מנצחת?
מהיקב ומהגורן! או כמו ששר אריק איינשטיין: "כי טיפה, עוד טיפה, עוד טיפה, עוד טיפה, תהיינה לים".
בעבודת נמלים של אלפי קבלות וחשבונית של הוצאות המשפחה במשך שנים (עד לרמת העיפרון) ששוחזרו והוגשו נבנה הפזל שהספיק עבור השופט כדי לפסוק כי הוכח שהאישה לבדה נשאה בהוצאות המשפחה - ודי היה בכך כדי להוות תמורה הוגנת בעבור חלקו של הבעל בדירה ולדחות את תביעת הבנק.
נשמע לכם מאולץ? אכן. אבל לפעמים אין ברירה אלא לסמן את המטרה ואז לירות את החץ.
הילדים האלו, החריגים בסטטיסטיקת המקרה, ימשיכו לישון במיטתם.
אבל בימים שהתותחים הפוליטיים רועמים, ובינינו - הם תמיד רועמים, מי יטה ליבו ויפעל לשינוי החקיקה עבור אלו הבאים בתור?
