"ותכתוב שלא חשוב מה, שלא יתנו לי לאכול אפונה", אמרה לי "נ'.
"מה הסיפור עם אפונה?" שאלתי בחיוך את הלקוחה המטופחת והיפה שלי, בעלת השיער הבריא, האיפור העדין והלבוש המוקפד. "חבל על הזמן" צחק בעלה. כולם במשפחה יודעים שהיא והאפונה זה ברוגז לכל החיים". "זה המרקם, והצבע, והריח. הכול. אני פשוט לא סובלת את זה", עיקמה "נ" את אפה, כמו ילדה מרדנית.
"אל תדאגי, נגן עליך מהאפונה", קרצתי לבעל והוספתי בדף ההנחיות המקדימות של ייפויי הכוח המתמשך את ההוראות המפלות לרעה את האפונה. "נ" חתמה על המסמך, שהופקד מאוחר יותר אצל האפוטרופוס הכללי בת"א.
כמה חודשים מאוחר יותר הגעתי לבקר אותה במחלקה הסיעודית של בית האבות ברעננה. "ההתדרדרות הייתה מהירה מאוד", הכין אותי בטלפון בעלה, וקולו רעד. "חגגנו לה 80 לפני מספר שבועות וכמה ימים אח"כ היא קיבלה שבץ, ומאז לא התאוששה".
היא ישבה בכיסא בפינה ובהתה בחלל האוויר. בפיג'מת המחלקה, בשיער הסתור והפנים הגלויות היא לא הזכירה במאום את האישה המרשימה שהכרתי. "מה שלומה?" שאלתי את האח התורן. "יום עסל, יום באסל", ענה. "כמו כולם פה".
ישבתי לידה זמן מה וניהלנו שיחה במעמד צד אחד. בינתיים התקרב האח עם מגש ארוחת הצהרים והניחו על השולחן לידינו. "תיכף אבוא להאכיל אותה", אמר והתרחק לכיוון המטבח. הריח הסב את תשומת ליבה למגש, ועיניה נותרו בוהות בו בהבעת חשש וגועל ברורה. כולל עיקום האף.
"מה קרה, את לא רעבה היום?", שאל האח במבטא של בן-דוד וניסה לקרב לפיה כף של אורז מעורב בתירס ובאפונה.
הוצאתי מתיקי את העותק של יפוי הכוח המתמשך והקראתי את ההוראה הברורה. "זה מסביר הכול" חייך. "כבר זמן רב אנחנו מנסים להבין למה היא לא מוכנה לנגוע באורז הזה." הוא ניגש למטבח וחזר עם צלחת של אורז נקי.
ואז, לרגע אחד קצר, התבהרו עיניה של "נ" והיא הביטה בי במבט כחול של הכרת תודה. קודם ששקעה שוב לעולמה.
