בקורס הצלילה שעברתי בצבא מחוברים שני צוללנים בחבל שנקשר לחגורות הציפה וזאת כדי למנוע מצב שהגלים או זרמים תת-קרקעיים יפרידו ביניהם.
פעם ניתק לי החבל, ועד היום כשאני נזכר במקרה עולה בפי אותה תחושה מלוחה-מרירה של להיות נטוש לבד בים סוער בלילה חשוך.
זו הייתה הפגישה השנייה עם "ח" ובעלה והיא עברה נהדר; הם חתמו בשמחה על הסכם שכר טרחה ועל ייפוי הכוח שהכנתי מראש ונתנו לי אור ירוק להתקדם ולהכין את מסמכי העסקה.
רק כדי שכולנו נהיה און דה סיים פייג' שלחתי להם מייל מסכם למחרת:
"עסקה למכירת נחלה חקלאית היא עניין הדורש עבודה רבה" , כתבתי. "מלבד הכנת חוזה המכר, בכוונתי להוציא לשטח שמאית מקרקעין, להיעזר במודד לשרטוט גבולות הנחלה וחריגות בניה, לבדוק מסמכים ברשות מקרקעי ישראל, בטאבו, ובאגודה השיתופית, לבצע חישובים מורכבים למיסוי החל עליכם כמוכרים, לבדוק היטלי ההשבחה ומע"מ, לקבל נתונים מוועד המושב ולהתייעץ עם רו"ח לעניין מס יסף ואפשרויות לפריסה."
"לפיכך", הוספתי, "אצא לדרך רק לאחר קבלת אישורכם בכתב להשלים את העסקה".
"מאשרים שהחלטנו למכור את המשק ומנחים אותך להכין את החוזה", השיבה הלקוחה והוציאה בכך לדרך מבצע בדיקות ואיסוף נתונים בן מספר שבועות, שהניב בסופו טיוטת הסכם מוסכמת לחתימה עם הקונים - שכבר תכננו את בית חלומותיהם על השטח היפה.
כשקיבלתי את השיחה מ – "ח" בו הודיעה לי בלקוניות כי משיקולים משפחתיים שונים "הם החליטו לרדת מכל העניין" הרגשתי מריר ובודד ממש כמו בים באותו הלילה.
את הנטישה הזו לא צפיתי. היא הגיעה ממש בדקה ה – 90 לחתימה, ותחושת האבדן והעלבון הייתה חזקה, וכללה (בקטן) את כל חמשת שלבי האבל המסורתיים - הכחשה, כעס, מיקוח, דכאון (קל) ולבסוף גם קבלה.
הגם שעבור השעות שהושקעו קיבלתי תשלום, ואמנם כלל ידוע הוא "שמרגע שאתה מתחיל לקבל לקוחות אתה גם מתחיל לאבד את חלקם", עדיין כל עצמאי יגיד לכם כי לא קל להפסיד עסקה גדולה, וגם אחרי קריירה של 20 שנה זה עדיין נותן לך אגרוף בבטן.
מה שברור פה הוא שאחרי הפסקה קצרה בקראטה הגיע הזמן לחזור לאימונים; אין כמו כמה קרבות טובים כדי לסדר את הראש ולחזק את המערכת החיסונית.
