• Ziv Shefer

המתווכת

"הצ'צ'קה הזה מצא לו עם מי להתעסק", סנטה בבוז המתווכת. "אינגלה", פנתה אלי. אתה מבין קצת יידיש?"


תראה איך שהחיים מכינים אותך ללא נודע, גיחכתי לעצמי, שכן סבתי נולדה בפולין ויידיש שמעתי פה ושם: "צ'צקה זה טיפוס מפוקפק ואינגלה הוא כינוי חיבה לילד", השבתי בגאווה של תלמיד שמציג תעודה להוריו.


היא בת 75 עם 40 שנות ניסיון בתיווך ורשימה מרשימה של לקוחות, וידעתי שאני עומד פה במבחן חשוב. החיוך הרחב שלה הסגיר את הציון שלי, והיא המשיכה:


"המיליונר הזה לא משלם לי דמי תיווך. הוא ביקש לשכור וילה בצהלה. תיווכתי לו בית ב – 28 מיליון ₪ ובסוף הוא לא שכר אלא קנה אותו."


"ניסיתי לדבר איתו עשרות פעמים", ענתה לשאלתי והציגה התכתבויות ווטסאפ ענפות. אפילו הצעתי להתפשר על 1% במקום 2% עליהם חתם, אבל השמנדריק טוען שבגלל שבהתחלה הוא חשב לשכור ורק אח"כ החליט לקנות אז לא מגיעים לי דמי תיווך. בנוסף הוא אומר שבילפתי אותו. שלא ידע שהוא חותם על דמי תיווך למכירה אלא רק על השכרה."

"הוא לא הציע כלום"? התפלאתי. הרי אין מחלוקת שהבאת את העסקה".

"יש לו אח עו"ד, שותף באחד המשרדים הגדולים בת"א שייעץ לו לא לשלם גרוש", ענתה. "דיברתי אתו והוא לא אָ גְרוֹייסֵע מְצִיאֶה, האח הזה".

לעניין הזה, של עו"ד שהוא קרוב משפחה או חבר המבקש להרשים, יש שני צדדים; מצד אחד אתה נלחם נגד עו"ד חדור מוטיבציה להוכיח. מנגד, הרצון הגדול להביא תוצאות הוא לעיתים נקודת תורפה.

עיינתי בהסכם התיווך עליו חתום הצ'צקה, ובו מצוין במפורש כי במקרה של מכירה תקבל המתווכת 2% ומע"מ. מדובר על כ- 700,000 ₪, סכום לא מבוטל גם למי שקונה בית כזה.

הרמתי על המקום טלפון לאח העו"ד רק כדי להבין עם מי יש לי עסק, ולבדוק אם אפשר לסיים בטוב לפי הפשרה שהציעה המתווכת.

הוא נפנף אותי ברהב בתוך דקה וחצי. מאתר האינטרנט של משרדו הבנתי שהוא בכלל עוסק בדיני בנקאות ומימון; זה מה שקורה שהעו"ד מושקע רגשית בתיק, וזה מזכיר קצת את המשפט הבריטי הידוע - 'לעורך דין שמייצג את עצמו יש לקוח טיפש'.

"ואס געייט נישט מיט קאין רעדן ועט גיין מיט א-שטעקן" - מה שלא הולך עם מילים הולך עם מקל'", אמרתי - ועיניה ברקו בהסכמה.

כתב התביעה הוגש בשלושה עמודים, במתכונת של 'סדר דין מקוצר', המחייב את הנתבע לשכנע תחילה שיש בידיו בכלל הגנה כלשהי לפני שיוכל לקבל רשות להגן.

הבקשה לקבלת רשות להגן שהכין אחיו של הנתבע החזיקה לא פחות מ – 35 עמודים גדושי כְּלוּם ושׁוּם דָּבָר. מה שנקרא - גּוּרְנִישְׁט מִיט גּוּרְנִישְׁט. כשאין מה לומר כותבים הרבה.

זה גם מה שחשב השופט, שאחרי חקירה קצרה שערכתי לנתבע פסק שאין לו הגנה ראויה, דחה בשעט נפש את טיעוניו ונתן על המקום פסק דין על מלוא התביעה והוצאות משפט.

בזווית העין קלטתי את המבטים הנדהמים של האחים. הם לא ראו את זה בא וההלם ניכר על פניהם.

חלפו 30 יום בהם לא נפרע החוב, ולכן שיגרתי לאח העו"ד מכתב התראה קצר במייל, בו הסברתי שהייתי שמח להימנע מפתיחת תיק הוצאה לפועל.

הוא חזר אלי מאוחר יותר באותו היום, וביקש לברר האם בכל זאת נסכים לפשרה שהציעה בהתחלה המתווכת (1% במקום 2%), אחרת, איים, "הם ישחירו את המתווכת במקומונים ויגישו ערעור, ואם צריך יגיעו עם זה לעליון".

על זה נאמר: "דער שוכל קומט נאך די יארן - תמיד שכלינו בא במאוחר אלינו."

הסברתי בעדינות שמו"מ לפשרה מנהלים בדר"כ לפני פסק דין, ואם כבר החליט לנסות את מזלו בשלב המאוחר הזה, עדיף לעשות זאת בענווה ולא באיומים, כי אצלי, מה לעשות, איומים לא יורדים טוב בגרון.

הוא לא הבין את הרמז ולכן פתחתי תיק הוצל"פ (החוב טפח בעוד כ - 100 אלף ₪) והטלתי על הנתבע צו עיכוב יציאה מהארץ.

תוך ימים בודדים התקבל אצלי עם שליח צ'ק על מלוא סכום החוב + מכתב תחינה בהולה להסיר את הצו.

"אַ מענטש לעבט נישט אײביק, דאָס טיפּשות יאָ" – אדם לא חי לנצח, טיפשות כן."


נכתב על ידי זיו שפר, עורך דין ונוטריון

0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול