את לקוחותיי הקיבוצניקים-ברזילאים אני מכיר כבר 30 שנה. שרתי עם בנם, חברי הטוב, באותה היחידה, ואף אחד בצוות לא ישכח את ארוחות הפיג'ואדה (מאכל שעועית שחורה ובשר) שהם היו מארגנים לנו בשבתות ואחרי המסעות והניווטים.
אנחנו נפגשים בדירתם הקיבוצית והמתפוררת להכנות אחרונות לקראת הישיבה בעניינם בשיחת קיבוץ.
זה ניסיון אחרון להגיע להסכמות, אחרי הליך הבוררות שניהלתי עבורם בתנועה הקיבוצית, ואשר קבע כי על הקיבוץ להעמיד לרשותם בתוך שנה אחת דירה גדולה ומשופצת.
אבל מה לעשות שהקיבוץ המרדן מתנהג כאחרון העבריינים, מצפצף על פסק הבוררים, וגם בחלוף שנתיים טרם נמצאה דירה שתשופץ לסטנדרט שנקבע?
ככלל, ייצוג בהליכים משפטיים של חברי קיבוץ נגד הקיבוץ בו הם חיים, שקול ללוחם במשקל נוצה, העולה לזירה כשידו הימנית קשורה לאחור נגד לוחם במשקל כבד; ולא רק שהכוחות לא שקולים, גם החוקים שונים, שכן הקיבוץ רשאי להנחית נוק-אאוט, בעוד שלחברים מומלץ מאוד לנצח רק בנקודות. הרי בסופו של יום הם צריכים להמשיך ולחיות שם.
במשפחה הדעות חלוקות והתותחים רועמים; האם אנרגטית ולוחמנית. נמאס לה מהצפיפות, העובש והריקבון ומצידה שאעקל את הג'ון דיר החדש של הגד"ש. האב, חבר מזכירות בעצמו, שקול וזהיר, לא רוצה יריות בנגמ"ש. הוא חושש להקצין את המצב מול הקיבוץ ולשפוך את התינוק עם המים.
ואני באמצע.
"אם אני אבוא לישיבה זה יגמר לא טוב. לא למזכיר ולא לבעלי", מוסרת לי האישה ויורה ברקים. "תחליט אתה איך לנהל את זה", הם אומרים לי, ושולחים אותי לקרב עם הנחיות סותרות וחשש כבד לחיי הבעל.
שנה וחצי מאוחר יותר, הגעתי עם אשתי והבנות לארוחת פיג'ואדה וחלוקת קרדיטים בבית המשופץ שבנה להם הקיבוץ. אנחנו מתכבדים בסיור מקיף בנכס המרווח, ועל רצפת השיש הבוהקת מחלוקות העבר נמחלו, והזוגיות יפה מתמיד.
באוטו, בדרך חזרה, אני מנסה לענות לבנותי, שמתעקשות להבין איך הכרחתי את הקיבוץ לקיים את פסק הבוררות. "באמת לקחת להם את הטרקטורים" שואלת הקטנה? "מה פתאום", עונה לה הגדולה. "אבא עושה צווי מניעה, ותמיד אומר שצריך לכוון למקום שהכי יפריע לצד השני".
"נכון מאוד", אני אומר ברצינות גמורה. "אל תשכחו שגם אני בן קיבוץ, ולכן פגעתי להם במקום הכי כואב - קיבלתי אישור מביהמ"ש לנתק להם את הברז של הסודה-חינם בחדר-אוכל עד שהם בונים ללקוחות שלי את הבית החדש".
נכתב על ידי זיו שפר, עורך דין ונוטריון
Коментарі