top of page
תמונת הסופר/תZiv Shefer

ארק איילים

"התעוררתי בתא המעצר של משטרת אשקלון, והתברר לי שהוצא נגדי צו הרחקה מהבית ואני לא יכול לראות את אשתי והילדים 90 יום" סיפר לי "ר" ופרץ בבכי תמרורים.


המתנתי דקות ארוכות עד שסידרת המשיכות באף, הקינוחים והשיהוקים שכחה במקצת, והוא מצא את המילים לתאר את ליל הבלהות שעבר אחרי שהגזים עם הארק-איילים, שבר כמה עציצים ורהיטים, והפחיד את אשתו היקרה עד שזו, לראשונה מזה 20 שנות נישואין, נאלצה להזמין משטרה.


"אתה יודע שזה לא התחום שלי, אולי אמליץ לך על פליליסט טוב בבאר-שבע?" אמרתי לו, אבל ידעתי שזה לא יעזור; הוא לקוח מאוד ותיק ונאמן, ולמרות שמתגורר בעוטף עזה, מרחק של כשעתיים ממשרדי, הוא ממשיך לחזור בכל נושא משפטי כבר 15 שנה.


וללקוחות נאמנים יש לי סמפתיה מיוחדת.


התקשרתי לאישה, שהייתה הרוסה; "אני כבר סלחתי לו, וביקשתי מהמשטרה לבטל את צו ההרחקה. אתה מכיר אותנו, אנחנו זוג אוהב ואני רוצה אותו חזרה בבית, אבל הם טוענים שהוא מסוכן ומסרבים לבטל את הצו".


דיברתי גם עם שני הילדים הגדולים (צבא וכיתה י"א) שהיו שבורים מהכרטיס האדום שקיבל האב האהוב.

בכניסה לדיון בבקשה לביטול הצו תפסתי בצד את נציג המשטרה, רס"ב עזובאותיבאמש'ך, וביקשתי ממנו לרדת מהעניין.


הזכרתי שאין פה עבר פלילי, שזו במעידה חד-פעמית, ושלא מדובר באל קפונה אלא במנהל חשבונות ותיק ומוערך. סיפרתי על השיחה עם האישה והילדים.


לבסוף הפניתי את תשומת ליבו לבני הזוג שנפגשו כעת לראשונה כמה ימים לאחר האירוע והתגפפו בדמעות והתרגשות של בני 16 מאוהבים.


"עזובאותיבאמש'ך" נפנף אותי הרס"ב. "מדובר באירוע חמור של אלימות כלפי רכוש ולאור המסוכנות של הנאשם אנחנו לא מוכנים לבטל את צו ההרחקה", הוסיף כשהוא פוזל באדישות לזוג, שעסק כעת בצרפתיות לוהטות.


עזבתי אותו כשאני חושב כל מיני דברים על האמא שלו, ונכנסנו לדיון. בני הזוג התיישבו בטבעיות בספסל האחורי אחד ליד השני.


השופטת, עוד לפני הבוקר טוב, כבר מכתיבה לקלדנית: "הנאשם יושב ליד אשתו ומפר בכך החלטה שיפוטית".


מאחור התחיל כבר הבכי והנהי בשני קולות, והרס"ב הגניב חיוך, חזר בחשיבות-מתנשאת על עמדת המדינה, והתיישב בהבעת סיפוק של שליח ציבור צדקן.


כול הפטרנליזם המדינתי הזה כבר ממש הרתיח אותי, ובמשך 10 דקות לא המשטרה ולא השופטת הצליחו להשחיל מילה. ולא עזר לה גם הדפיקות של הפטיש.


כשראיתי שהשופטת מתלבטת זרקתי את הקלף האחרון שלי - שדרש ממני בהמשך לא מעט זמן והקרבה.

עברו מאז כבר שנתיים וחצי, ומדי פעם כשאני מזדמן לדרום אני קופץ שוב לבקר, ומתקבל בשמחה של מאחד-משפחות.


בארון של האלכוהול, שהכרתי היטב מביקורי-הפיקוח השבועיים הקודמים שערכתי במשך 3 חודשים, כפי שהתחייבתי בביהמ"ש, יש עדיין תה ותבלינים.


לאיילים אין כניסה לבית הזה.


0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comentários


bottom of page