מי מאיתנו לא חלם לפחות פעם אחת לנקום בבנק שלו?
הזדמנות כזו בדיוק נפלה לידי, והזכירה לי את הבדיחות שסיפרה לי בתי הצעירה:
"אבא, למה חלב לא משחק כדורגל?", שאלה. "כי הוא הוא תמיד מחמיץ", ענתה מיד. "ולמה דג הוא לא עורך דין?" המשיכה ברצף, "כי הוא לא יכול לטבוע (לתבוע)".
ובכן, פה לא הייתה לי שום כוונה להחמיץ כחלב או לשתוק כדג; התברר שהבנק שהעניק לי משכנתא חייב אותי במשך שנים על ביטוח מבנה, וזאת בה בשעה שדיווחתי לו כנדרש שיש לי ביטוח מתאים מחברה אחרת. החיוב של הבנק היה כפול ומיותר ועלה לי בכמה עשרות אלפי ₪.
מובן שפניות ומכתבים לבנק לא הועילו, ואחרי שהם גררו רגליים והוציאו לי את הקישקע, הגשתי תביעה פשוטה וברורה לבית המשפט לתביעות קטנות.
והנה, ראה זה פלא – כריסמס הגיע מוקדם השנה; ממש יומיים לפני הדיון שנקבע, נחת בחשבוני סכום נכבד המהווה את מלוא ההחזרים עבור החיובים המיותרים שביצע הבנק, כולל הצמדה וריבית.
חככתי בדעתי מה לעשות; האם למחוק את התביעה, שהרי ממילא כבר קיבלתי את מלוא מבוקשי, או להגיע בכל זאת לדיון, לעמוד על הוצאות משפט, ועל הדרך גם להתענג על נקמה מתוקה. הלכתי על אופציה ב'.
פקיד הבנק שנשלח לקרב נכנס לאולם מיוזע ובאיחור קל, עם קלסר ענקי וחוצצים, דבר שהעיד כי אני לא היחידי שיצא למסע צלב נגד המוסד הפיננסי המכובד. למען האמת, כבר הייתי מוכן להודיע לביהמ"ש כי הבנק שילם את חובו ואני מבקש לפסוק לי הוצאות ולסגור את התיק, אבל אז קרה דבר מעניין;
"מה היא תגובת הבנק לתביעה?" פנה השופט לפקיד. המיוזע מיהר לקום ולענות, אבל תוך כדי כך נשמט הקלסר העבה מידו בקול חבטה, ומאות מסמכים ותדפיסי חשבון התפזרו על רצפת האולם.
אחוז פלצות התבונן הבנקאי על ההרס שזרע סביב, וצלל מטה על ברכיו בניסיון נואש להחזיר את הסדר על-כנו. באולם הגדוש בתובעים ונתבעים קצרי רוח עבר רחש של צחוק ושמחה לאיד, והשופט השקיף על ממלכתו הגועשת בתוכחה.
"עזוב עכשיו את המסמכים" ציווה השופט על האומלל, "וענה על השאלה". הפקיד התרומם, התקין את משקפיו על עיניו, העביר יד על חליפתו שהתקמטה וענה: "תגובת הבנק, כבודו, היא שהתובע צודק בתביעתו והייתה כאן טעות של הבנק, אבל היא תוקנה והכסף הועבר לתובע ממש לאחרונה".
מאחר שידוע כי צדיקים מלאכתם נעשית על ידי אחרים, המשכתי לתת קרדיט לשופט, שמצידו כבר היה בשוונג: "יפה מאוד", המשיך כבודו. "האם תוכל להציג לביהמ"ש אישור על התשלום לתובע?", אמר תוך כדי שהוא מגניב מבטו למאות המסמכים הפזורים סביב ופוגש בעיני בחיוך-בזק.
"אדוני, אני בטוח שאישור העברה נמצא פה איפשהו" גמגם הבנקאי משפיל מבטו לבוקה ומבוקה שזרע סביב. "אם רק אוכל כמה דקות לאתר את המסמך... או שאולי נקבע דיון נוסף.... עו"ד שפר, האם לא ראית את התשולם?" פנה אלי בתחינה. "זה היה צריך להופיע אצלך בחשבון אתמול או שלשום...".
"אין לי זמן לזה", היסה השופט. אם הבנק לא מסוגל להציג תשלום, או שעו"ד שפר יאשר עכשיו שקיבל את הכסף לחשבון, אני נותן פה פסק דין על מלוא התביעה".
עיני כולם הופנו אלי, באולם נפל הס, ואפילו הקלדנית המנומנמת הרימה ראשה, ממתינה למוצא פי.
כעת, אני יודע מה אתם חושבים, רחמנים בני רחמנים שכמותכם; ליבכם הטוב והסלחן בטח נוהה אחרי הבנקאי האומלל. והרי את התיזוז לא אתם עברתם.
אבל אני, אחרי השיחות, הפקסים, המיילים, ושבעת ייסורי הגהנום שהעביר אותי הבנק במשך שבועות, הרגשתי כמו מסי מול שער ריק, ובראשי הסתכסכו שתי הבדיחות של בתי;
האם לשתוק כמו הדג, או לדבר ולהחמיץ כחלב?
ומה אתם הייתם עושים?
נכתב על ידי זיו שפר, עורך דין ונוטריון