הסתכלתי בתוגה בצילומים שצרפה חברת הביטוח לכתב התביעה, וניסיתי לדמיין לעצמי את מסע ייסוריו של פסנתר-הכנף הלבן, הבוהק והמהודרשהובילה מרשתי, חברת שילוח בינלאומית, משכונת רחביה בירושלים עד לניו-יורק הרחוקה. מסע שבסופו נפח המהודר את נשמתו המוזיקלית.
בכתב התביעה שהגיש בעל הפסנתר נגד חברת הביטוח סופר כי "משנת 1853 ועד היום, מיוצרים פסנתרי בלות'נר באופן בלעדי בגרמניה. פסנתרים אלו זכו לאורך השנים בפרסים רבים ברחבי העולם, נחשבים לבעלי צליל איכותי ומגע קלידים קל וחלק."
וכשהתברר שהגרמני המפונק לא שרד את המסע הימי, רגליו התנפחו מהלחות, מיתריו החלידו במלח, וקלידיו התפרקו מהמים ותנודות הגלים - תבע פיצויים בעליו האוהב מחברת הביטוח, ואילו זו האחרונה חיפשה אשמים לגלגל אליהם את הנזק, ושירשרה את התביעה (הודעת צד ג') למרשתי ולחברת הספנות צים.
"מה אני יודע על הובלת פסנתרים?" אמר לי מנכ"ל חברת השילוח, פורש את ידיו בחוסר אונים. "הבאתי את האחים אלפנדרי, שהם אלופי הארץ בפסנתרים.
הם הורידו את הפסנתר במנוף מהקומה השישית, הכניסו אותו לקופסת עץ אטומה שהוכנה למידותיו של הכלי, עטפו אותו בשמיכות, מילאו את הרווחים בפצפצים ושקיות נגד לחות, והעמיסו אחר-כבוד למכולה של צים".
לדיון ההוכחות הבאתי את האחים אלפנדרי בכבודם ובעצמם. עם הסרבלים והכול. "35 שנה אנחנו משנעים פסנתרים, ומעולם לא גרמנו נזק ולו לאחד", הם הצהירו, מביטים איש ברעהו בגאווה מקצועית ובאחוות אחים.
השופטת, חובבת רסיטלים בעצמה, מצאה עניין מיוחד בהסברים המפורטים של האחים, וכאבו של בעל-הכנף ז"ל ניכר בעיניה.
איך זה נגמר? צים, שלא סיפקה הסברים מספקים לשאלה כיצד נכנסו מים למכולה, וחברת הביטוח, התחלקו ביניהם בנזק ובהוצאות המשפט.
ואילו והאחים אלפנדרי ומרשתי זכו לשבחים על טיפולם המסור במנוח ז"ל - שמקום קבורתו לא נודע.
נכתב על ידי זיו שפר, עורך דין ונוטריון