• Ziv Shefer

כבוד הרב, בר רפאלי, ושלושים מקפלי שקיות פלשתינאים

כתב התביעה הונח על שולחני בתוך שקית קרטון חומה. "אל תסתכל בתוכן אלא בקנקן" אמר לי מנכ"ל החברה לשקיות קרטון, כשהוא שולף את הכרך העבה מתוך שקית קרטון מעוצבת.


רכנתי קדימה והבטתי פנימה; מתחתיתה הקשיחה של השקית ניבטה אלי, שומו-שמיים, דמותו של הצדיק המנוח, הרב עובדיה יוסף ז"ל.


הבטתי במנכ"ל בסימן שאלה. "הדבילים האלו הדביקו לי את התחתיות של השקית עם הצד המודפס כלפי חוץ והרגו לי את העסק" אמר המנכ"ל, והתיישב בכבדות.


"זה כפר שלם ברשות הפלשתינאית שעובדים אצלי שנים בקיפול שקיות קרטון. כשהתברר שהם הדביקו בטעות דברי תורה בשקיות הנעליים של אלדו ושל קרולינה למקה, התחילה מהומת אלוהים, ושתי החברות האלה ביטלו את כל ההזמנות שלהם אצלי", הוא קונן.


"זה לפחות מיליון ₪ לכל חברה, ולא עזר שהתחננתי לבר רפאלי בעצמה. אנשים קנו נעליים או משקפיים ומצאו מתחת את כב' הרב. התמונות רצו ברשתות החברתיות והנזק כבר נעשה."


"והתביעה?", שאלתי. "מי הם התובעים?". "התובעים הם 30 המקפלים הפלשתינאים", ענה. "לא שילמתי להם שכר כבר חצי שנה."


בישיבת בית-הדין הראשונה לקחתי הצידה את עורך הדין של מקפלי השקיות והפצרתי בפניו שיסכים לפשרה שהציע המנכ"ל. משהו בסביבות 25% מסכום התביעה.


הסברתי בגילוי לב שהחברה לשקיות על סף סגירה בשל אבדן החוזים הגדולים, ושלמרות שיש לי סימפטיה אמיתית לתובעים (חרף הטעות שנעשתה בתום-לב, האנשים עבדו וזו פרנסתם הדלה), גם יש לי חובה מקצועית ללקוח, ואם לא תהיה לי ברירה אגיש (בלב כבד) בקשה להפקדת ערובה.


"ההלכה שנקבעה בביהמ"ש העליון", הסברתי לו, "קובעת כי תושבי הרשות הפלשתינאית, שאינם מחזיקים נכסים בישראל, יפקידו ערובה להבטחת הוצאות הנתבע במקרה ותביעתם תידחה."


הסוף ידוע מראש, ויש בו רק מפסידים; הצעת הפשרה נדחתה בבוז ע"י עורך הדין של המקפלים, והבקשה שהגשתי בעניין הערובה התקבלה.


המקפלים האומללים לא הצליחו לגייס את כספי הפקדון שקבעה השופטת, ותביעתם נמחקה (בורות + גאוותנות = הפסד בתיק).


והחברה לשקיות? היא מעולם לא התאוששה מהמכה ומנוחתה עדן.



נכתב על ידי זיו שפר, עורך דין ונוטריון

0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול