מתנה מהדודה מאמריקה

מי מאיתנו לא חלם על הדודים העשירים מאמריקה שיעניקו לו במתנה בית עם גינה?

זה היה גם החלום של "ר", והוא כבר ממש נגע בו: "הדודה שלי נפטרה בארה"ב ערירית והיא אהבה אותי כמו הבן שמעולם לא היה לה. כבר 30 שנה שאני גר בבית שלה ברמת השרון ואף פעם היא לא דרשה ממני לפנות או לשלם שכר דירה", טוען האחיין על דוכן העדים בלהט אש-ודמעות.

את הבית הורישה הדודה, למגינת ליבו של האחיין, דווקא לקליינטית שלי, היא אחותה האמריקאית, ולא לאחיין הגזלן, שמסרב כעת לקבל עליו את רוע הגזירה.

אחרי שהפסיד בקרב על ביטול הצוואה, והתבזה גם בערעור למחוזי, התבצר בבית ומסרב לפנותו – מה שדרש ממני להגיש תביעה לפינוי מושכר ולהחיש את הקליינטית שלי בפעם השנייה ארצה לצורך מתן עדות.

גם המכתב הכואב שהשאירה המנוחה בצמוד לצוואתה, בה פירטה מדוע החליטה לנשל את הנצלן, שהשתלט על רכושה בארץ וסירב בתוקף לפנות או לשלם דמי שימוש ראויים, לא בלבלו את האחרון:

"זו הייתה צוואה מזויפת, ואם לא מזויפת אז יש פה השפעה בלתי הוגנת. ואם לא השפעה בלתי הוגנת אז חוסר שפיות של הדודה. וגם אם לא חוסר שפיות אין ספק שהיא התכוונה שאתגורר בבית עם משפחתי עד לסוף חיי", הוסיף מהיקב ומהגורן הקוזק הנגזל.

עכשיו עומד "ר" על דוכן העדים, ממרר בבכי ושוטח תחינותיו כלפי השופטת והיורשת, כאשר על צווארו מונחת חרב הפינוי ותביעה של חצי מיליון ₪ בגין דמי שימוש ראויים והוצאות ההליכים המשפטיים.

זה אגב לא הפריע לו כמה ימים קודם לכן לפזר איומים כלפי היורשת, שהגיעה במיוחד לדיון מניו-ג'רזי, והתעקשה שאדאג לה למאבטח צמוד. גם זה שאני חגורה שחורה בקרטה לא שכנע אותה. "שאתה תחקור ושהשומר ישמור" אמרה לי בעברית רצוצה.

לידה יושב בפינה הימנית של הזירה הסקיוריטי-מן, ונראה מרותק להצגה האמוציונאלית בה זכה לצפות בחינם. בפינה השמאלית יושבת אשתו של "ר" עם שניים משלושת ילדיהם, וכולם מנגבים דמעות בסנכרון עם אלו של אביהם, ומגניבים אלי בחטף מבטי כעס תחינה וחשש.

כל הדמעות האלו מגבר בן 50 מול בני משפחתו גבו מחיר גם מהלקוחה שלי, והיא מתרככת לי ממש לקראת הצלצול של סוף הסיבוב וזעה על הספסל בחוסר נוחות של מנצחים-ינקים-אדיבים.

לא שאני מחפש פה את הנוק-אאוט, אבל האחיין הזה האכיל את דודתו (המנוחה) ודודתו האמריקאית (הלקוחה) בשבעה מדורי גיהינום וכעת כל שנותר לו זה לפרוט על מיתרי הרחמים.

"אולי תצאו החוצה ותגיעו לפשרה?" דוחקת בי השופטת הערנית, שמזהה את שפת הגוף של מרשתי.

אחרי 30 יום נפגשתי עם "ר" בחצר הבית הריק. הוא מסר לי את המפתחות וצ'ק בנקאי ע"ס 400,000 ₪ לפקודת הלקוחה, כפי שהוסכם בפשרה שנחתמה בין הצדדים, והעיף מבט אחרון בבית המריבה.

האווירה הייתה טעונה וקשה; אנחנו בני אותו הגיל פחות או יותר ולשנינו 3 ילדים, אבל אחרי כל החקירות שעבר אצלי, ומופע הדמעות שלו, שנינו התקשינו להישיר מבט.

נכתב על ידי זיו שפר, עורך דין ונוטריון