"אנחנו משפחה יהודית לא תפקודית", אמר לי באנגלית "ר" שהתקשר מלוס-אנג'לס. "סבא הוא איש עשיר מאוד וקשה מאוד. כבר 20 שנה אין לי ולאחי שום קשר אתו וגם לאבא לא היה".
בדקתי על הסבא הזה בגוגל. הוא בן 91, יש לו ערך בוויקיפדיה והון בהיקף של מדינה קטנה באפריקה.
"ההורים שלנו התגרשו כשהיינו ילדים קטנים ואבא עזב את L.A ועלה לבד לארץ. הוא חי בדירה בתל אביב ונפטר לפני כמה חודשים בגיל 60 בלי להשאיר צוואה."
"אחרי שאבא נפטר, סבא לא רוצה שנקבל את הדירה", הוא המשיך, "אז הוא נתן אותה לשכנה והיא עברה לגור שם. אנחנו רוצים שתפנה אותה ותדאג שהבית ירשם על שמנו".
כשאני שומע סיפור כזה אני תמיד חושב על המשל ההודי "העיוורים והפיל" המתאר קבוצה של עיוורים הממששים את החיה הגדולה ונדרשים לחשוף יחד במה מדובר; מכיוון שכל אחד ממשש חלק אחר (זנב/חדק/אוזן/בטן) הם לא מצליחים להגיע להבנה ולהסכמה שמדובר בפיל.
מוסר ההשכל הוא שתמיד תהליך בירור המציאות מורכב יותר – בטח כאשר כל הנתונים נמסרים על ידי צד אחד, שלפי התמונה בווטסאפ יושב על שפת הבריכה בבברלי-הילס עם ג'וינט ענק ביד.
לאחר שהוצאתי נסח טאבו ובדקתי מספר מסמכים התברר לי שהסבא העשיר מימן את רכישת הדירה לבנו המנוח (אביהם של הנכדים) ותמך בו כספית עד למותו.
מסיבות שונות הסב החליט למנוע את הדירה מנכדיו וטרח להחתים את האבא על הסכם הלוואה ולרשום על הדירה משכנתא - אותה המחה לשכנה (כלומר העביר על שמה), שכנראה היטיבה בדרכים כאלו ואחרות עם בנו.
המשמעות היא שהשכנה ברת-המזל יכולה לממש את המשכנתא ולמכור את הדירה, אבל בטח שהיא לא יכולה לגור בה (כי היא לא היורשת החוקית), ולכן רצתי להוציא צו ירושה לאב (היורשים הם הנכדים), ורשמתי על שמם את הדירה.
בנוסף הגשתי תביעה לצו הצהרתי לביטול המשכנתא + תביעת פינוי + תביעה לתשלום דמי שימוש עבור החודשים בהם התגוררה השכנה בדירת המריבה.
המבול המשפטי הזה כמובן חירפן לגמרי את הסבא, והוא טרח להתקשר אלי; "הם תמיד היו ילדים כפויי טובה וחסרי כבוד", אמר לי. "כשהיו ילדים פתחתי להם קרן נאמנות של מיליונים אבל אפילו בהלוויה של אביהם לא נכחו. תודיע להם שזו דירה שאני קניתי לאביהם ואני יכול לעשות בה מה שאני רוצה. אם הם לא מפסיק את ההליכים המשפטיים הם לא יראו דולר מהעיזבון שלי".
"דברו אתו", הפצרתי בהם. "את בנו הוא איבד ואתם נכדיו היחידים. נסו ליישר את ההדורים."
"פאק איט" נחרו הסטלנים בבוז תוך כדי שאיפות ונשיפות קולניות. "הזקן המריר ממילא כבר מחק אותנו מהאסטייט שלו, אז לפחות נתקע לו בפרצוף את הדירה הזאת. תמשיך בכל הכוח".
כשהגשתי בקשה לביהמ"ש לזמן את הסבא לחקירה הוא החליט שלא להתעמת עם הנכדים ולנטוש את הקרב. בהיעדר מימון להמשך ויתרה גם השכנה על המשכנתא ופינתה את הדירה.
"תשמור את המפתח אצלך עד שנחליט מה לעשות עם הנכס", הנחו אותי הנכדים.
מאז חלפו שלוש שנים. הסבא כבר הלך לעולמו, והתברר שאת רוב הונו הרב הוריש אחרי הכול לשני נכדיו, איתם לא התפייס עד למותו.
והדירה? היא עדיין עומדת ריקה ומפתחותיה מנצנצים בתזכורת נואשת שכסף לא קונה אהבה.
