• Ziv Shefer

הכספת

"תרשום בצוואה שיש לי כספת ואת תכולתה, כמו את שאר הרכוש, אני מחלק שווה בשווה בין החֲבֵרָה שלי לבין שתי בנותיי. 1/3 לכל אחת. ככה לא יהיו בעיות".

וכך קרה, מספר שנים לאחר מכן, שהתכנסנו אנוכי, בתפקידי כעוה"ד המשפחתי, החֲבֵרָה (בת 45) ושתי הבנות (גילאי 23-35) בחדר הכספות המאובטח כמו כור אטומי של חברת BRICKSTONE על מנת לפתוח את המטמון ולגלות את הסוד הגדול.

המנוח היה יהודי-בריטי ממשפחה מבוססת, שעשה עליה בשנות ה – 60 לחייו. ההון המשפחתי והייחוס עורר בין כולם לא מעט ספקולציות ביחס לתכולת הכספת, אולם לא לי, לא לבנות, ולא לגירלפרנד, שחלקה עמו את יצועו בשנים האחרונות, היה מושג בפני מה אנחנו עומדים, והמתח ניכר בהן.

שומר חמוש הניח על השולחן בחדר הסגור את הכספת מספר 818, הפקיד בידי את המפתח ויצא. מבעד לחרכים של קופסת הברזל האטומה בקע אור נוגה, מלווה בשירת מלאכים שמיימית, וכולם עצרו נשימתם בציפייה דרוכה.

סובבתי את המפתח והרמתי את מכסה הברזל. בתוך הכספת התגלו שני שקיקי עור חומים בגודל של אגרוף, דחוסים ביהלומים כחלחלים ובוהקים, גדולים ויפיפיים.

ליד הונחה שמאות של גמולוג (מומחה באבנים טובות). מיליון דולר בייבי. לכל אגרוף כזה.

בתחתית הכספת נמצאה מעטפה חומה, ובתוכה מכתב בכתב ידו וחתימתו של המנוח, ובו הוא מביע בקצרה את אהבתו לבנותיו ולבת הזוג, מעלה תקווה שהן ישמרו על קשר חם גם לאחר מותו, ומחלק את תכולתו של שקיק אחד לשתי הבנות ואת השני לחֲבֵרָה.

ועל זה נאמר: "בא לברך ויצא מקלל".

לקח לי רגע עד שנפל לי היהלום, והפניתי מבטי לתאריך שעל גבי המכתב, שהיה מאוחר מהתאריך של הצוואה.

המשמעות היא שניתן לטעון שהמכתב הזה, שנכתב חודשים ספורים לפני הפטירה, מהווה צוואה בכתב יד, המאוחרת לצוואה הקודמת ולכן גוברת על הוראותיה.

חלפו עוד שתי שניות וגם שלושת הנשים הבינו את גודל הברוך, ואת הסתירה המטרידה (לפחות עבור שתים מהן) שבין הוראות הצוואה לבין המכתב בכספת.

כעת גם היה ברור לכולם שבאנו לפתוח כספת אבל פתחנו תיבת פנדורה; אם השלוש יכנסו לקרבות משפטיים זה יעלה להן הון וייקח שנים.

בנוסף עלולות להתעורר שאלות ביחס למקור האבנים הטובות - ועל העבר המפוקפק של האבא וההסתבכויות שלו עם רשויות החוק הבריטיות כולנו ידענו.

גם עבורי ניצבה פה דילמה לא פשוטה, שכן החוק מצווה על מי שמחזיק בצוואה להעבירה לרשם הירושה.

איך יצאנו מכל זה?

אומר רק זאת: אחרי שלוש וחצי שעות, וטייק אוויי סיני מהמסעדה של אהרוני, נחתם בחדר הכספות הזה 'הסכם בין יורשות', שמופקד כבר מזה מספר שנים במשרדי.

שלושת היורשות, שהשכילו לוותר ולהגיע לפשרה עוד באותו הלילה (הסכם בין יורשים איננו דורש את אישור ביהמ"ש ויכול לשנות, בהסכמה, את חלקם של היורשים בעיזבון – סעיף 110 לחוק הירושה), אישרו בכתב את דבר קבלת מלוא חלקן מתכולת הכספת, חתמו על מסמך היעדר תביעות הדדי ובלתי חוזר, ויצאו יחדיו מחויכות.

אבל על הטייק אוויי של אהרוני הן שילמו.


0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול