"כבר שנתיים שאני מתחנן ומתרוצץ אחריו לקבל חזרה את כספי ההלוואה שמועד פירעונה חלף כבר לפני שנה", אמר לי "י", שהציג עצמו בפגישה בינינו כ"קורא נאמן" של הסיפורים שלי.
"רציתי לעזור לחבר שהסתבך ופנה אלי, הלוויתי לו ולאשתו 250,000 ₪ ומגיבור מציל חיים הפכתי ברגע לרשע שדורש כספים", הוא קונן בעצב.
העפתי מבט נוסף על ההסכם הקצר שנחתם בין הצדדים. "זה בן כיתה שלי מהקיבוץ", הוא כאילו קרא את שאלתי. "כמו אח. ישבנו בארוחת הצהריים בשולחן הקבוע של הגד"ש בחדר האוכל ופשוט החתמתי אותו ואת אשתו על זה. בחיים לא חשבתי שהוא ידפוק אותי ככה".
הבנתי לליבו. גם ילדותי עברה בבית-הילדים וקשה להשיב ריקם בקשה כזו.
"אחרי שמונים ומשהו סיפורים אני מצפה ליותר מהקוראים שלי", הרשיתי לעצמי לרדת עליו, "שאחרת, מה הועילו חכמים בתקנתם?"
"חבל שלא הפנמת את המסקנות של 'הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות' (מיומנו 15) או של 'עבריינים במשפחה'" (מיומנו 82), הוספתי. "לא נותנים סכומים כאלו בלי הסכם הלוואה מסודר ובטחונות מתאימים".
הגשתי תביעה נגד הלווים והם אפילו לא טרחו להגיש כתב הגנה. אז קיבלנו פסק דין. ביג דיל; מהר מאוד התברר שהזוג בהליכי גירושין, על סף פשיטת רגל, העסק נסגר, הנכסים המועטים ממושכנים עד הצוואר - ואללה ירחמו...
"הכי גרוע זה שאני פוגש אותו על המדרכות במשק, והוא עוד סיפר לחברים שהגשתי נגדם תביעה ושאני מתעלל בהם", הוא פרק תסכולים. "איך פתאום הפכתי אני לרשע בסיפור הזה? האם הייתי צריך לסרב לעזור?"
ומה דעתכם?
