פונטיאק פיירבירד

"ש" ביקש לדבר איתי כשבאתי להוציא את האוטו מהטיפול.

עד שהוא מתארגן נכנסתי לירכתי המוסך לבדוק את הפונטיאק פיירבירד מודל 67 שהוא משקם באיטיות כבר מספר שנים; המנוע הגדול 8V צילינדרים היה תלוי בשרשרת ברזל, כראש ערוף מעל גוף הפח חסר החיים, והמכסה הפתוח חשף את הצינורות הקרועים והבוכנות המדממות מחלודה, כקרביים של פגר ענקי.

הוא בן 76, לבוש סרבל עבודה כחול ונעליים כבדות, וכפי שתמיד אהב להזכיר, "כבר 35 שנה לא החמצתי יום עבודה". זה המוסכניק שלי ואני שומר לו אמונים כבר שנים.

"יום אחד אקח אותך לסיבוב" אמר לי בחצי קריצה, מתבונן באהבה על הגרוטאה, "אבל תצטרך להיות סבלני, זה עוד ייקח זמן", הוסיף כמי שעתותיו בידיו.

הוא מזג קפה שחור בכוסות חד פעמיות וניגב את ידיו במגבת מוכתמת בגריז, בעוד אני תוהה ביני לבין עצמי מי ביניהם לכלך את מי.

"אני רוצה שתטפל במכירת חצי הדירה שירשתי מאשתי", אמר לבסוף כשהוא מתיישב בכבדות ובאנחה על כיסא פלסטיק שהיה לבן ושולף מכיסו נסח טאבו מקופל ומוכתם.

זו דירה שרכשה בשעתו האישה המנוחה עם בעלה הראשון, וכעת, לאחר מותה, עבר החצי שלה על שמו, כך שהוא והבעל הראשון, שנוא נפשו, נהיו שותפים בנכס בעל-כורחם.

"הדרעק הזקן הזה מירר לאשתי את חייה גם אחרי שהתגרשו וחוץ מזה הוא חייב לי לפחות 50,000 ₪ על השיפוץ שעשינו שם לפני כמה שנים, ועד היום הוא לא שילם את חלקו", אמר לי וכיווץ את גביני עיניו בזעם כבוש.

"מי שחייב פה למי זה הלקוח שלך", אמר לי עורך הדין של 'הדרעק'. "במשך שנים הוא גבה שכר דירה ולא העביר חצי, וחוץ מזה הוא גם גנב לו את אשתו והתחיל איתה כשהם עוד היו נשואים."

על-מנת שלא לסכל את העסקה עם הקונים (עד שכבר הוסכם על משהו) הוחלט כי שני הזקנים הנרגנים יתחלקו חצי חצי בתמורת המכירה, למעט הסכום שבמחלוקת (50 אלף) שיוותר בחשבון נאמנות משותף שיפתחו עורכי הדין, עד שיצא עשן לבן.

חלפו שבועות, ואף צד לא זז מעמדתו; "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" (מסכת אבות ד', כ"ח) אמרתי ל "ש". "בוא נחתוך את זה באמצע" הצעתי. "שניכם כבר לא צעירים, והכסף סתם שוכב בנאמנות. קח חצי ותהנה ממנו".

"הוא לא יראה שקל מהפיקדון הזה", הייתה התשובה ההדדית שמסר כל אחד מהם דרך בא-כוחו; מרום גילם ומעומק איבתם השניים לא שכחו ולא סלחו, ונדמה היה שעם מות האישה שאהבו ומכירת הבית המשותף, סיפקה להם המחלוקת הכספית תזכורת אחרונה לימי עלומיהם.

לפני מספר חודשים, ובחלוף כמעט 6 שנים מהמכירה, עבר המוסכניק שלי לעולם שכולו בוכנות, שסתומים, קרבורטורים ופלאגים.

את רכושו ירשה ביתו היחידה ועם מותו, כשכבר לא היה טעם לריב, סוכם במהרה עם הבעל הראשון על חלוקת הכספים באופן שוויוני.

בטיפול האחרון פגשתי את נכדו של "ש" עובד על האוטו שלי. הוא המשיך את סבא במוסך, ביקש שאמתין לרגע ופנה לנגב ידיים ולהכין שחור בכוס חד פעמית.

הלכתי לבקר את הפונטיאק ולהפתעתי הוא לא היה שם מאחור.

"אני אראה לך משהו", אמר לי הנכד בחיוך מנצח ולקח אותי למגרש החניה הקטן בצידו של המוסך; הפיירבירד עמד שם נוצץ ויפיפה, בקימורים מושלמים ובג'אנטים בוהקים.

"סבא שלך היה שמח לראות אותו ככה", אמרתי לו בהתרגשות. "איך הצלחת לעשות את זה כל כך מהר?"

"הזמנתי כמה חלקים יקרים באי-ביי ועבדתי עליו שלושה חודשים יום יום. 25 אלף נתנה לי אמא מאיזה פקדון שהתגלה מסבא שבכלל לא ידענו עליו, והחלטנו להשקיע את הכסף בפונטיאק לזכרו."

"בוא", הוא פתח לי דלת, "נעשה לך סיבוב".