על בריונים ואיומים

לאחרונה הרהרתי ביני לבין עצמי בשאלה מה מניעה אותנו, עורכי הדין, בקרבות המרים שאנו מנהלים עבור לקוחותינו?

שמירת החוק? (גיב-מי-א-ברייק...)

צדק? (נו באמת...)

כסף? כבוד? אגו? חדוות הניצחון?

כנראה שהכול. כל אחד והמינון שלו.

אבל הנה מה שמדליק אותי: אני לא אוהב בריונים.

וכמו אהבה ראשונה, את הבריון הראשון שלי לא אשכח - והוא היה דווקא "הקולגה" מהצד השני:

לפני הרבה שנים, ממש בתחילת דרכי, הגשתי תביעה לפינוי מושכר כנגד דייר רשע ומניפולטיבי שלא שילם שכירות והתעמר בבעלת הבית, אלמנה בשנות ה – 70 לחייה.

עורך הדין שייצג אותו היה קלוץ נפוח מאחד מהמשרדים הגדולים בארץ - מאלו שרק השם של המשרד ורשימת עורכי הדין תופסים את כל העמוד הראשון בנייר המכתבים של הפירמה.

קיצר, הנודניק הזה תפס אותי באיזה פסיק פרוצדורלי קטן ומעצבן ובדיון הראשון קיבל השופט את עמדתו והורה לי למחוק את התביעה ולהגיש אותה מתוקנת מחדש, מה שנתן לדייר עוד איזה חודשיים וחצי להישאר בנכס.

זה גם זיכה את הדייר שתבענו בהוצאות משפטיות מהלקוחה שלי בסך 2,500 ₪. אמנם רק מכה קטנה בכנף, אבל לא נעים.

בסוף הדיון, כשהשופט יצא, החליק הנפוח כיפים של ניצחון עם הלקוח שלו, ואז פנה אלי בנבזיות אל מול הלקוחה שלי:

"עו"ד שפר, תתרגל זאת רק ההתחלה. כדאי מאוד שתמליץ ללקוחה שלך לרדת מהתביעה אחרת אתה תמשיך לקבל בראש והיא תמשיך לשלם לי הוצאות" - ושניהם פרצו בצחוק.

אני לא הגבתי להשפלה הזאת משתי סיבות;

(א) כי בתור ילד לימדו אותי "שמכות הן לא פתרון לכלום" (מי שהמציא את המשפט הזה היה צריך לחטוף חזק)

(ב) כי אני מאמין ש - revenge is a dish best served cold

את הקולד דיש הזה המשכתי לחמם בבטן וכשהגיע הרגע המטרתי על שניהם אש וגופרית, שכללו בנוסף לתביעת הפינוי המתוקנת גם תביעה כספית עבור תקופת השכירות שלא שולמה, לרבות הוצאות משפטיות והוצאות לדוגמא ועוגמת נפש ופתיחת תיק הוצאה לפועל נגד הדייר וערביו ועוד כהנה וכהנה מכל הבא ליד, במלוא הכוח ובכל החזיתות.

סופו של העניין היה שהדייר הזה פיטר את הבריון שלו והגיע אלי למשרד בתחנונים לעצור את המתקפה, כשהוא משלם על כל תקופת השכירות ואת כל ההוצאות של הלקוחה שלי, כולל את אותם 2,500 ₪ עם הצמדה וריבית.

תכל'ס, בשבילי אין כמו איזה בריון טוב כדי להרים את המוטיבציה.