סוף הסיפור

התבוננתי בכתב ידה העגול והמסודר של המנוחה, פרופ' בדימוס באוניברסיטת ת"א, שהשאירה צוואה לפיה מחולק כל רכושה (3 דירות וחשבון בנק יפה) בין שני בניה, בחלקים שווים ביניהם.


"סה"כ הכול נראה הוגן והגיוני", הרמתי את עיני; "איפה פה הבעיה?", שאלתי את "ד", בנה.


הוא רווק בן 60, גדול ומגושם ומוזנח, עם איי.קיו גבוה ואינטליגנציה רגשית נמוכה, שהודיע לי שהוא לא מוכן לשלם עבור פגישת-יעוץ אבל "בגלל שאתה אוהב סיפורים כדאי לך מאוד לשמוע את התיק הזה."


מהרגע הראשון היה לי ברור שהלקוח הזה הוא צרות, אבל הכול היה נשמע כל כך מסתורי ומעניין שהתפתיתי והלכתי על זה.


"את הצוואה הזו שאתה קורא הגיש אחי הצעיר לקיום אצל רשם הירושה", הוא אמר. "אני והוא לא מדברים כבר 20 שנה, כי הוא רמאי ושקרן. זו צוואה שאמא כתבה כשנתיים לפני שנפטרה ונתנה לנו עותק ממנה, אבל אני יודע שהיא השאירה צוואה נוספת לטובתי, כי כמה חודשים לפני שהיא נפטרה לחצתי עליה חזק ושכנעתי אותה שלאח הנוכל שלי לא מגיע כלום, והיא אמרה שתחתום על צוואה חדשה ותגדיל את החלק שלי."


מי שלוחץ על אמא לשנות צוואה זה אומר עליו כמה דברים, חשבתי לעצמי. "ולא חיפשת את הצוואה החדשה בבית שלה?", חזרתי להיות פרקטי.


"אמא קיבלה שבץ מוחי לפני כשלושה שבועות ועד מותה הייתה מאושפזת. מיד לאחר השבץ הוציא אחי צו מבית המשפט האוסר על כל אחד מאיתנו להיכנס לבד לדירה. האידיוט בטח חשש שאני אקח חפצים, ואני פחדתי שהוא ימצא ויעלים את הצוואה החדשה, אז לא התנגדתי לצו. מאז הדירה סגורה ואי אפשר להיכנס אלא באישור בית משפט".


"אז מה בעצם אתה צריך ממני?" שאלתי.


"אני רוצה שאתה תפנה לבית המשפט ותארגן פגישה בבית כאילו כדי לערוך רשימה של התכולה אבל בעיקר כדי לחפש את הצוואה. אני מבטיח לך שאני אמצא את הצוואה הזאת ואז אתה תוכל לייצג אותי בהליך המשפטי לקיים אותה, כי ברור שהאח שלי יתנגד ותיפתח מלחמה."


הבעיה עם הטור השבועי הזה - 'מיומנו של עורך דין' - הוא שהפכתי ל -'סַקֶר' של סיפורים, והמקרה הזה התחיל כל כך מבטיח שפשוט הייתי חייב לראות לאן הוא מוביל.


כשבועיים מאוחר יותר, נפגשנו בביתה של האם "ד" ואני עם האח ועורך דינו, לבצע רישום של החפצים בדירה ואולי גם למצוא מטמון בדמות צוואה חדשה, שלדעתו של "ד" תשקף את העדפת האם לבנה הבכור.


וכך, בעוד עורך הדין של האח עסוק בלצלם תמונות של הדירה ולערוך רישום מדויק של התכולה, הסתובבו שני האחים המגושמים, כמו זוג פילים בחנות חרסינה, פתחו מגירות, רוקנו ארונות, ניערו ספרים ועלעלו באוגדנים, והכול מבלי להחליף ביניהם מילה וכשהם פוזלים האחד לכיוון השני בחוסר אמון.


בסופו של דבר נמצא קלסר עם חוצצים בו סודרו מסמכי בנק וביטוח ולבסוף גם תויקה מעטפה עליה נרשם באדום "צוואה".


השניים המיוזעים והזעופים התיישבו בכבדות בשולחן המטבח, והניחו לי ולקולגה שלצידי לפתוח את המעטפה ולהקריא.


בכתב ידה העגול והנקי כתבה האם כי היא מבטלת את הצוואה הקודמת ומורישה את שלוש הדירות לבנה הצעיר.


"ד" הבכור יירש רק מחצית מהכספים בבנק, קבעה האם, תיארה את הלחץ הגדול שהפעיל עליה לשנות את צוואתה, והוסיפה שאם ימשיך להתנכל לאחיו לאחר מותה היא מורה שהוא ינושל לגמרי מעיזבונה.


לאחר מספר ימים הוא התקשר אלי וביקש לדעת אם ארצה לייצגו כדי לבטל את הצוואה החדשה ולקיים את הישנה. פתאום חצי חצי נשמע לו לא רע בכלל.


"תּוֹדֶה שיש פה סיפור טוב", אמר לי בפתיינות של דילר לנרקומן.


נשכתי שפתיים בייסורי ויתור; "הסיפור הזה הגיע לסיומו", עניתי לו. "את הסוף כתבה אימך בכתב-יד עגול וברור, ואין לי שום עניין לסיימו אחרת."


גם למכור יש קווים אדומים.


0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול