מיצי ורונאלד*

עורכי דין רבים אוהבים להתגאות בכך שיעשו הכול בשביל הלקוח. אבל האם באמת זה תפקידנו? - לעשות הכול?


האין זה נכון להכניס לפעמים קצת קומון-סאנס (ואפילו בניגוד לעמדת הלקוח) כשהדברים יוצאים מכלל שליטה?


"ד" נולד בחווה באירלנד, הגיע כמתנדב לקיבוץ והתחתן עם קיבוצניקית אקטיביסטית הפעילה ב'תנו לחיות לחיות'.


הוא התקשר ועדכן אותי שהם יוצאים לשליחות של שנתיים-שלוש בלונדון וביקש שאכין הסכם שכירות עבור הבית שלהם באחד מהישובים בגליל; "בחצר הבית אנחנו מגדלים חתולה שחורה ('מיצי'), חמור אפור ('רונאלד'), כמה תרנגולות-חופש שמטילות אומלטים בטעם גן עדן ותיש לבן (שפשוט נקרא 'תיש')", הוא עדכן.


"הכי חשוב לנו זה הטיפול בחיות", הדגיש. "בעיקר במיצי וברונאלד שהם 'הפאטס' של הילדים. אנחנו נממן את האוכל אבל השוכרים צריכים להתחייב לטפל לפי ההנחיות שנשאיר ולהודיע לנו מיד על כל בעיה."


"אני אשלח לך מייל עם נקודות חשובות, שנכניס כנספח לחוזה", הוסיף, ובהיותו אחד האירים הקפדנים שהכרתי (טוב, אני לא באמת מכיר הרבה מאלו) לא התפלאתי לקבל ממנו מייל של 3 עמודים צפופים באנגלית, המפרט לא רק את סוגי המזון השונים ואת גבולות הגזרה (מיצי רשאית להסתובב חופשי בבית) אלא גם דגשים והבחנות מעולם הרוח (יש להשמיע בחצר לפחות שעה ביום מוזיקה קלאסית האהובה על רונאלד) והסוציולוגיה (אוכל שמים רק באזור המשותף כדי ליצור חברותא) – שנראו לו חיוניים לחייב את השוכרים האומללים.


אודה שכול העניין הזה היה מוזר לי, גם כי מוגזם לרדת לרזולוציות כאלו - והרי בסוף תמיד קורה משהו שלא חשבת עליו, וגם כי לא היה נראה לי הוגן להתחשב רק בטעם המוזיקלי של רונאלד (בעיקר שברור שתיש מעדיף רוק כבד), - אבל D התעקש וזרמתי אתו.


בהתחלה הכול התנהל על מי מנוחות; השוכרים נרתמו במרץ למטלות הטיפול הקפדני ונראה היה שחוות החיות הזאת המשיכה בשגרה גלילית נינוחה גם לאחר שבעלי הבית עברו למקום בו יש טלוויזיה מצוינת (נו, חווה אלברשטיין, זוכרים?).


אבל אז התברר שמיצי היא חתולה מאוד פעילה מינית, והחצר והבית התמלאו בגורים שהרבו להתקוטט ביניהם, הציקו לרונאלד ולתיש, רדפו אחרי התרנגולות המפוחדות, זרעו בבית לכלוך והרס, ובגדול הוציאו לשוכרים את החשק לְחַיּוֹת וְלִחְיוֹת.


"זו לא ההתחייבות שלנו לטפל בכל הגורים האלו להכניס אותם לבית", טענו (בצדק) השוכרים, שהתעייפו מהמהומה שגרמו הקטנים וביקשו למנוע מהם כניסה לבית ואישור לעקר את מיצי.


הסירוב הגורף לשתי הבקשות גרם לכך שהיחסים בין הצדדים עלו על שרטון ונדמה שהאנרגיות השליליות נתנו את אותותיהם גם ברונאלד ובתיש, שהחלו לפתח מחלות שונות במערכת העיכול, והסתובבו רוב הזמן כשהם מפהקים משהקים ומגהקים ומפזרים סביב הבית ענני נפיחות קולניים.


כשהיללות והריח הכריעו את השוכרים, הם שלחו מכתב מנומק ומתנצל, השאירו לחיות די אוכל לשבוע ימים ונטשו את הבית שנכבש, ושכבר לא היה ראוי למגורי אדם בעיניהם.


ד' הזועם הורה לי לצאת לקרב כולל ("ושיעלה כמה שיעלה") להכין תביעה משפטית ואף להגיש בשמו תלונה במשטרה על הפקרת חיות.


(אמנם חוק צער בעלי חיים אינו אוסר במפורש על נטישת חיות בית, אך ניתן לפרש את איסור ההתעללות, הקובע כי "לא יענה אדם בעל חיים, לא יתאכזר אליו ולא יתעלל בו בדרך כלשהי" - ככולל איסור נטישה - שעונשה מאסר של 3 שנים).


כל העניין כבר עבר את הפרופורציות לגמרי, וגם לי יש גבול למה שאני מוכן לעשות בשביל לקוחות שמאבדים את זה, ולכן הודעתי ל – ד שעם כל הכבוד לרונאלד ולתיש ולמיצי, אני לא מתכוון לקחת חלק במלחמת-החיות הזו.


בסופו של דבר, ואחרי בקבוק גינס או שניים, התרכך האירי שלי וכבר למחרת נמצא מקום של כבוד לכולם במשק החי של הקיבוץ השכן.


תוך ימים בודדים אף אותרו שוכרים חדשים, ורוחות המלחמה שככו.


לעשות הכול בשביל הלקוח זה חשוב. אבל יותר חשוב לעשות מה שנכון בשביל הלקוח.


*בתמונה – רונאלד ומיצי


0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול