דילמה של נוטריון

תסכימו עמי בוודאי, שזה לגיטימי לומר לדודה שלא ראית 20 שנה "איזה יופי את נראית, לא השתנית בכלל!" (מי זאת לכל הרוחות?).

רובנו גם נרים להורים הגאים - "יש לכם תינוק מהמם" (הם לא נראים כולם אותו דבר?),

או נאסוף חבר לבקשת אשתו ("בוא נצא לבירה רק שנינו") שמתכננת להפתיעו ליומולדת 50 במסיבה המונית (ואז נרמוז לו להתכונן לקראת הקטסטרופה שעומדת להתרחש עליו).

אבל האם בנסיבות מסוימות, ובהצדקה מוסרית, זכאי גם נוטריון לשקר לבן? אחד? קטן?

הסיפור הבא העמיד אותי בדילמה לא פשוטה:

במשך 8 השנים האחרונות, ב- 1 לינואר בשעה 10:00 בבוקר, הייתי מתייצב עם ערכת הנוטריון שלי בדירתם הצנועה והסגפנית של בני-הזוג הקשישים.

שם הייתי לוחץ יד לבעל, מחבק את רעייתו ומכין עבורה "אישור חיים" (אימות נוטריוני לכך שהגב' עדיין בחיים).

את האישור הייתי מחתים בחותמת אפוסטיל (אישור בית משפט על רישומו של הנוטריון במרשם חוקי) ושולח בפדקס למשרדי הקרן האירופאית לצורך קבלת קִצְבָּהּ שנתית מיוחדת לנפגעי השואה שעברו עינויים.

הקִצְבָּהּ הזו, ידעתי, כמה מאות יורו בחודש, היא הלחם והחמאה והתרופות וחשבון החשמל של הזוג החביב הזה.

ואני, בן לאב שברח מצעדת המוות ועלה ארצה לבדו בגיל 14, רק שמחתי על האפשרות לפגישה, שתמיד התלווה אליה כוסית קוניאק וסיפור קטן על המשפחה שהייתה והילדים שלא שרדו במחנה.

בשנים האחרונות התדרדר מאוד מצבה של האישה; היא אבדה את רגלה ואת ראייתה, וחדלה להגיב לסביבה. בעלה סעד אותה בדבקות ואהבה ולא מש ממיטתה.

בראשית ינואר 2020, כשהגעתי לדירה, הוא קיבל אותי בפתח, ומיטת אשתו הייתה סתורה וריקה.

התברר שמספר ימים קודם לכן היא הלכה לעולמה.

ישבנו בשקט על הקוניאק.

"אני חושב שהיא ואני הרווחנו בדם את הקצבה הזו" הוא אמר לבסוף, מתייחס לפיל שבחדר.

"האם תסכים גם השנה להכין ולשלוח את האישור לקרן?"