הערעור

בטלפון הדודה-מדרגה-רביעית שלא ראיתי 15 שנה (אבל הי, היא הייתה בבר-מצווה שלי), שוטחת בפני כבר 35 דקות את דבר ההסתבכות של בנה "שחתם על מסמכים בלי להבין אותם".


(ספוילר: אקדח שמופיע במערכה הראשונה יירה בשלישית)


"נו, מה'כפת לך? תעזור לו עם הערעור הזה. מקסימום לא תרוויח", אומרת לי אשתי הרחומה וטובת הלב ושולחת אותי לעוד תיק פרו-בונו[1] של לקוח חסר אמצעים.


זה מילא לקחת תיק לערעור שהסיכוי לנצח בו קלוש, וזה דאבל-מילא כשללקוח אין כסף לשלם, אבל כאן מדובר ב – "ר" – בנם הפחות מוצלח של הדודה הזאת, שהפסיד בתביעה שהתנהלה נגדו במשך 3 שנים, חויב לשלם 470,000 ₪ לתובע, ועכשיו כולם במשפחה מצפים שאחולל נסים ואציל את המצב.


"הכישלון לא יהיה יתום", אני מנסה לשכנע את אשתי בלי סיכוי ממשי; "לדיראון עולם אזכר כלוזר, והעובדה שלא ייצגתי בערכאה הראשונה, ושנדבתי (יותר נכון נודבתי) את עצמי ואת זמני לטפל בחינם יישכח ויעלם אל מול פני ההפסד הצפוי."


"מה שנקרא לוז-לוז-סיטואיישן" נאנחתי ביני לבין עצמי לאחר מספר ימים, ניזכר בשיחה ההיא ובוהה נוגות בערמת הקלסרים הענקית שהביא "ר" מעורכי דינו הקודמים - שסירבו בתבונתם לטפל בערעור ללא תשלום.


"ר" בן 46 נשוי עם ילדים וברור לשנינו שאם הערעור ייכשל השמיים ייפלו עליו ועל משפחתו.


עד שזה ייקרה, הוא יושב מולי לא מגולח, בפנים נפולות וחולצה מוכתמת, ומקונן על מר גורלו - על השותף העסקי שרימה אותו, על עורכי הדין הקודמים שלא סיפקו את הסחורה, על השופטת המשוחדת ועל כל שאר האשמים (כולם חוץ ממנו) שהביאוהו עד הלום.


מכיוון שכסף לשלם אין לו, הוא מסכים בשמחה להצעתי לפיה אם ננצח בערעור אזי ההוצאות שיפסקו לו מהצד השני (אם יפסקו) ישולמו ישירות אלי וזה יהיה שכרי. כמובן שאם נפסיד לא אראה שקל. אחלה דיל בשבילו.


חשוב לציין כי במחוזותינו לא נוטים השופטים לפסוק הוצאות משפטיות משמעותיות לצד המנצח. בנוסף קבעה הפסיקה כי ההוצאות המשפטיות שייכות ללקוח ולא לעורך הדין, אלא אם כן הוחלט אחרת.


לפיכך אנו חותמים על הסכם קצר וברור, לפיו לא אקבל ממנו שכר עבור הטיפול בערעור, אבל היה ויקרה הנס, הערעור יתקבל ויפסקו לטובתו הוצאות משפטיות – ישלם אותן הצד השני ישירות אלי.


15 חודשים לאחר מכן הצגתי בגאווה בפני "ר" את פסק הדין אשר קיבל את הערעור כמעט במלואו, הפחית את החיוב ל – 58,000 ₪ בלבד, ואף זיכה את "ר" (כלומר אותי) בהוצאות משפטיות בסך 30,000 ₪ מהצד השני.


וואו עבורו. נחמד גם לי.


חזרתי הביתה מבסוט, מנופף בחדווה בפסק הדין בפני אשתי, והמתנתי בקוצר רוח למבול הברכות והאיחולים המשפחתיים שבוודאי, כך הנחתי, עושה כעת דרכו בגל צונאמי ענקי אל פתח דלתי.


הטלפון הראשון מהדודה; "סוף סוף הם קיבלו שם שכל בביהמ"ש", היא אומרת לי, "אבל "ר" סיפר לנו שאתה רוצה "לקחת" את כל ההוצאות המשפטיות שנפסקו לטובתו. הוא אומר שלא הבין על מה חתם איתך וזה לא נשמע הוגן. אולי תחשוב שוב ותוותר לו על זה[2]...?"


__________________________________________________________

[1] פרו בונו - פירושו "לטובת הציבור" (pro bono publico) הביטוי משמש לתיאור מתן שירות מקצועי ללא תמורה או בתמורה סמלית. ___________________________________________________________

[2] השופט מנחם אלון: "כלל ידוע הוא כי האויב הראשון העומד מול עו"ד המקבל תיק לייצוג בבית משפט ומגיש תביעה הוא הצד שכנגד. זה סבור לעיתים תכופות שעורך הדין, ולא יריבו במשפט, הוא האשם האמיתי בסכסוך בינו לבין הצד שכנגד." "אותו צד שכנגד שוכר שירותיו של עו"ד נמרץ ומטיל עליו את תפקידו "להיות גלדיאטור ולהילחם באויבו הגדול, עורך דינו של הצד שכנגד - והנה מתגלה לעורך הדין אויב נוסף - עורך דינו של הצד שכנגד, אשר לעיתים נאלץ לפעול בצורה שהותוותה לו". "בהגיעו לבית המשפט, מוצא עצמו עורך הדין בחזית נוספת: מול בית משפט", "לאחר כל אלו, ומבלי שיוכל עורך הדין לנוח על זרי דפנה, מוצא שוב את עצמו בחזית נוספת הפעם, בתוך ביתו, מול לקוחו, המסרב לעיתים לשלם שכר טרחה שסוכם עליו ולעיתים אף מטיח בעורך הדין האשמות שלרוב הן חסרות שחר".

0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול