גן של דמעות

סקרתי במבטי את הספסלים מאחוריי, עליהם הסתדר כעת כוח הרתק שלי, המונה כ – 15 אימהות חדורות מטרה עם ילדיהן הפעוטים על הידיים, וחשתי בגבי בחמימות גלי התמיכה המהולים בניחוח טיטולים לחים.

כל הטוב הזה התחיל כאשר "נ" ואמה הגיעו אלי לפני כשנתיים לפגישת ייעוץ והכוונה. היא גננת צעירה שרק סיימה את לימודיה וחלום חייה לפתוח פעוטון.

"שיכון דן בת"א הוא אזור יוקרתי של בתים פרטיים ויש שם לא מעט משפחות צעירות עם ילדים. ההורים קרייריסטים עם תינוקות וחסרות מסגרות מתאימות", סיפרה.

"אני אהיה אחראית על המטבח" המשיכה האם, "והבת שלי עם סייעת על הילדים. בבית עם גינה נוכל לקבל 15-20 ילדים ואם על כל ילד נגבה 4,000 ₪ אז אחרי השכירות ושאר ההוצאות נשאר לנו מספיק".

הסברתי שיש פה שתי גישות; הראשונה היא שיטת 'יהיה בסדר' הישראלית. נפתח גן ונקווה לטוב. "לא מומלץ", אמרתי, ופירטתי את הבעיות.

השנייה יותר יסודית ולוקחת בחשבון שלשכור בית פרטי ולהפוך אותו לפעוטון זה לא עניין פשוט: "צריך לבצע בעירייה הליך של "אישור שימוש חורג", שכולל הגשת תוכניות אדריכל, התקנת מערכת כיבוי אש וכיוב'. זה סיפור ממושך ואם השכנים מתנגדים אז לא בטוח בכלל שהעירייה תאשר".

"נ" השקדנית הנהנה בראשה ורשמה הכול בקלסר עם חוצצים בכתב עגול ומסודר.

"והכי חשוב לעשות הסכם ארוך טווח, שלא יוכלו להוציא אתכם אחרי כל ההשקעה", הדגשתי וטפחתי לעצמי בסיפוק על השכם כשהשתיים יצאו והודו לי בהתרגשות על עצותיי הטובות והחשובות.

כמה חודשים חלפו בריקודים, והנה השתיים שוב אצלי במשרד, מלוות בפאניקה; התברר שלמרות הכתב העגול, החוצצים והשכם הן בחרו באופציה הראשונה – שכרו בית לשנה ("בעלת הבית הבטיחה שאין בעיה להאריך גם לעשר שנים"), מילאו 20 ילדים - ואלה בבלה (נו, אתם זקנים. תבדקו את זה בגוגל).

"כמה חודשים אחרי שפתחנו התחילו השכנים להתאונן על הרעש והעומס ברחוב כשההורים מגיעים. העירייה הוציאה התראה לפני צו סגירה ואיימה על בעלת הבית בהליכים משפטיים, וזאת שלחה לנו מכתב שהשכירות נגמרת בסוף השנה והיא לא מאריכה את החוזה", סיפרה "נ".

"מילא שהשקענו בבית ובגינה איזה 50,000 ₪ בהתאמות לפעוטון, לא נעים לנו ואנו חוששות מההורים", הוסיפה האם. "אנחנו עכשיו בנובמבר וחתמנו על חוזים עד לסוף יולי. לאן כל הילדים האלו ילכו??"

שלחתי תגובה לבעלת הבית, טענתי לעקרון ההסתמכות על ההבטחה בע"פ לשכירות של 10 שנים ושהגננת לא יכולה באמצע השנה לסגור ולהפר הסכמים מול ההורים.

הצעתי שאתחיל לטפל מיד מול העירייה בעיכוב צו הסגירה ובהיתר לשימוש חורג, וביקשתי אורכה של כמה חודשים עד לסוף שנת הלימודים.

תוך 3 שעות כבר קיבלת מכתב התראה אגרסיבי מעורך הדין של בעלת הבית שדוחה את בקשתי ומאיים בתביעת פינוי מיידית.

עדכנתי את "נ" שעברנו לקוד אדום ורצתי לביהמ"ש להקדים את תביעת הפינוי ולהגיש ראשון תביעה לצו הצהרתי שמבקש לקבוע שהשכירות היא ל – 10 שנים, כשאני נשען בין היתר על מצוקת ההורים והיעדר חלופה באזור.

אתם לא אוהבים את זה, נכון? חושבים שאין פה קייס? שבעלת הבית צודקת ושהגננת צריכה לאכול את הגרבר שבישלה? אז כנראה שלא שמעתם מעולם 15 תינוקות בוכים יחד באולם עם אקוסטיקה גרועה.

קיצר, אני יושב בביהמ"ש, מאחורי חיל הפרשים עם מוצצים שגויס להפעיל לחץ לא קונבנציונאלי על חושי השמיעה והריח, ולצידי הגננת, המייחלת לפשרה שלכל הפחות תאפשר לה להגיע לקיץ ולמצוא מקום חלופי.

כשהשופט נכנס לאולם וכולם קמים, פורצים הפעוטים המנמנמים במקהלה של בכי ואחריהם מחרות האימהות בצקצוקי הרגעה, נדנוד והנקה.

מי שנשברה ראשונה הייתה בעלת הבית, שלא עמדה במבטי התחינה ואישרה 3 שנים נוספות, בתנאי שהדברים יוסדרו בעירייה.

כעת גם הגננת וכמה אימהות התחילו לבכות מהתרגשות והשופט הזדרז להכתיב פס"ד לקלדנית (שכבר התחילה למשוך באף בסולידריות נשית) ולסגת למחסה בחדרו.

"בכי זה סחיטה", אני תמיד אומר לבנות שלי, אבל במח' רישוי עסקים בעיריית ת"א עוד לא יודעים איזה מארב אני מכין להם עם כל הבכיינים האלו.